אני קופצת למאיה בלי שום סיבה. היא מסדרת את החדר, שמרית פוצרת את ציפורניה (וקצת את ליבה).

אנחנו מדברות על הטיול, אני קצת מתבלבלת. (תום אמר לי אתמול: רק אל תלחצי. אני מכיר אותך. כשאת נלחצת את מתחמקת מזה ולא מארגנת את מה שצריך. ורק נדהמתי איך אחרי חודשיים הוא אמר בכזו בהירות את מה שחברים שלי ואני כבר 20 שנה לא מצליחים לנסח)

תוך כדי השיחה אני עושה שפם, גבות, שמרית מצחיקה אז אנחנו צוחקות. אני חושבת שזה נהדר החברות הזאת, הן כלכך מיוחדות ונהדרות. לחשוב כמה יפינו בעשור האחרון, כמה השתנינו וגדלנו, אילו חלקים באישיות שלנו הודגשו ואילו דהו או טושטשו.

אחרכך אני ומאיה באות אליי. עובדות על הקאוצ'סרפינג (מישל, את תאהבי את זה ממש).

בדרך אנחנו מדברות על החודשים הקרובים, חצי שנה אחת בתוך התחת של השניה. אני לחוצה מזה. "בסופו של דבר, אני רוצה שהילדים שלנו ישחקו אחד עם השני". אנחנו מנסחות חוזה.

לפעמים אני מאוד מרוצה מדברים שהשגתי בחיים האלו.