אולי בגלל הניגוד. אני לא שונאת אדם, אני מאמינה ואוהבת אותו. אני אמנם נורא צינית, אבל אני באמת בנאדם טוב. אני גם מודה בקלות שזה רק מנגנון הגנה (מותר לי, אין לי כאלו בכלל. למשל לפעמים תום ציני איתי, ואני בכלל לא קולטת. אומרת לו "מה באמת?". אני פשוט מאמינה באדם). אני לא שקטה ומוזרמרת, אני גועשת לפעמים בשיחה. לפעמים אני אומרת דברים שחשבתי בזה הרגע ומרגישה כמה להט יש בי.

וזה מתיש אותי הניגוד הזה. לפגוש כל היום אנשים שחושבים אחרת.

לפגוש כל היום אנשים. להיות עם אנשים 'סתם'. אני קוראת את סוזנה הבוכיה והקיצון הזה מפחיד אותי. אבל אני לא כזאת.

ולפעמים אני פוגשת אנשים באמת והעיניים שלהם נוצצות, פתאום בכל ההמון הזה לראות בנאדם. ואני באמת בנאדם, ואני נורא כנה ואמיתית, גם אם לא היו רוצים.

מוזר איך כל האנשים בעולם קלילים כלכך בקלות.