אני קוראת עכשיו את חצוצרה בואדי. מסיימת, אפילו, 20 עמודים לפני הסוף. מישהו ידע את זה?

לא, אני עסוקה בלהתלונן כל היום.

אני חושבת שעדיף שאני אתנתק מהמחשב בשבוע הקרוב, נגיד מהיום עד ליום רביעי הבא.

בלי מחשב, בכלל.

לעשות דברים אחרים. אין לי כלכך מה לעשות, אבל הגיע הזמן למצוא.

חוץ מזה, שאני חושבת שהבלוג המחורבן הזה מנוונת את הכתיבה שלי. היא אומנם מפתחת את הקשר בין המילים, אבל אם פעם יכולתי לקחת את הכאב שלי ולהפוך אותו למחרוזת שירים מלבבת (רחל? מישהו?), היום זה הופך להיות קטע בבלוג.

וחבל. בחצי שנה האחרונה לא כתבתי שום דבר, ואני יודעת שאני מסוגלת, אבל זה מפחיד. והרבה יותר קל לכתוב על עצמך מאשר להמציא, לדמיין, להפעיל את התאים האפורים במוח.

חבל, אני באמת יודעת שאני מסוגלת, אין סיבה לבזבז את זה על תלונות.

היה שלום.

(תמיד רציתי להגיד את זה. יש בזה משהו.. תוכנית טלוויזיה של אחת שהיה לה שרשרת שהיתה משקפת פרחים ואז היתה נראית כמוהם? זה זכרון נכון? תמיד רציתי כזו שרשרת, היא נראתה לי קסומה לגמרי. בערך כמו הילדות שלי, מכושפת על גבול האבסורד, דמיונית על גבול האבסטראקט. אמביוולנטית. אינסטרומנטליות, לגיטימציה, סנרגיה, מיקרו אורגניזם. יפה, עכשיו אני מרגישה חכמה, יאללה ביי)