מה אני אגיד לכם? קשה.

קשה לעבוד 10 שעות ביום מבלי שזה תמיד ישתלם, קשה להיות מדורג תמיד ולתערך על ידי מספר. 

קשה לקום אחרי שמתיישבים באמבטיה והמים זורמים עלי מכל הצדדים. במיוחד אחרי יום כזה. ולשמוע את ההורים בטלפון ולהשמע חזקה. ושהג'וינטים והכלום עוברים מעליך כל לילה ולדעת שאת צריכה יותר מזה. לדבר באנגלית כל היום, שהעברית היתה לי אם ואחות כל השנים האלו שאף אחד לא חס על מה שהייתי. ופתאום מילים בעברית בורחות לי. בינתיים הקטנות, השימושיות: קרדיט, באלאנס, טיל. 

זה לא אירלנד. זה לא אני ותום הולכים ומתווכחים בוויילס על רלטוויזם ואז הוא מנשק אותי משום מקום. זה לא לונדון כמו שחוויתי אותה לפני חודש וחצי שנחתתי כאן בגופיה וסווטישירט ויותר מידי מזוודות, גוררת את עצמי דרך ביקורת דרכונים לגמרי לבד, ופתאום תום משום מקום, כבר שכחתי איך הוא נראה, אוסף אותי אליו בנשיקת 'אני לא יכול אחרת'.

לא, זה סמארט. זה חצאית מיני שחורה כמו שהאמהות שלנו לובשות ומגפיים. זה איפור קל. זה כסף טוב. 

זה כסף ממש טוב.

וזה רק מקשה עלי יותר באיזשהו מידה.