אני תוהה אם לשחק את המשחק הזה. אתמול התלבטתי אם לקנות שמלה צמודה שבחיים לא הייתי לובשת לשום מקום בארץ, כזאת שהייתי נבוכה להכנס איתה למיטה עם תום (כי הוא היה צוחק עלי ומעיף אותי ללבוש בוקסר), כזאת שאם אני מתכופפת היא יכולה להקרע. זה לא היה מחמיא, אבל זו בריטניה, וככה יוצאים בערב.

אתמול יצאנו והייתי הבחורה היחידה ברדיוס של קילומטרים שלא לבשה עקבים. וגם הגרביונים האדומים שלי זה היה יותר מידי, או פחות מידי, ופתאום כל המבטים סגרו עלי ורק רציתי לשבת בקפה מסדה עם ספר ענק ובירה ולדעת שזה ממש בסדר.

אבל אולי אני יכולה לשחק את המשחק, לחודשיים, מה אכפת לי, להתאפר קצת, להחליק את השיער.. למה זה כלכך מפחיד אותי בעצם?

לפעמים נורא נוח לי בעצמי. נניח שאני מתלבשת לא בעבודה. לפעמים כל הפנים שלי מסתדרות ואני אוהבת את איך שאני נראית, הולכת עם הצעיף הורוד הענק בשלכת הזאת וחושבת: לונדון.

אשכרה יש פה סתיו. אני זוכרת שפעם דניאלה לונדון דקל כתבה שבארץ אין סתיו, שאתה יכול להרדם אחרה"צ אחד ולהתעורר ולהבין: בואנה, פספסתי את הסתיו! ורק פה הבנתי את זה, מה זה סתיו בעצם, שסתיו הוא יותר מיום קצת סגרירי עם שירים יפים ברדיו, פתאום שלכת ומדרכה שנערמים עליה עלים צהובים ולחזור בדרכם לדירה, ואני יודעת שאני מתארת את אותו התהליך בעצם אבל הוא מרשים אותי נורא. ואתמול בערב שחיכינו לאוטובוס בתחנה ליד הדירה פתאום ראיתי את העץ הזה שאני מרותקת אליו כבר שבועיים והוא היה ערום לגמרי מעלים והבנתי: בקרוב יגיע החורף. בכלל אין לי מושג איך לדמיין.

בעבודה, יש ימים טובים ויש פחות. קצת ירדה לי האנרגיה. אני מנסה מתחת להכל להיות בנאדם טוב ואני חושבת שאני מצליחה. מקשקשת עם לקוחות, מנסה להתרחק מפוליטיקה כמה שאפשר. הרבה מהם מנסים לפענח את הגנים שלי (מאיפה את? מברזיל? ספרד? איטליה?), אומרים לי שאני בחורה מאוד מאוד יפה.

לאחרונה יש לי מחשבה עצובה: לפחות אני יפה. שאתה נמצא בארץ זרה ולא מצליח לגמרי לדבר את השפה כמו שאתה רוצה לדבר את השפה, והצורך שלי תמיד לדייק בשפה, אז אתה לא מצליח לגמרי להיות מי שאתה. אז לפחות אני יפה, וזה מה שיש לי. זה מחשבה קצת עצובה.

ויותר עצוב מזה שהאנשים פה שמצליחים להכיר אותי בעברית בטח לא חושבים את זה.

קשה לי לכתוב, לא כזה ברור לי על מה. הרבה ריק. שגרה. השבוע אני נוסעת כמה ימים לעבוד במקום אחר, אז כנראה אהיה יותר לבד ואולי המילים יחזרו. לא ברור למה אני מפללת.

אני גם לא כלכך סובלת. ויש המון רגעים אדירים ומצחיקים ואנשים מפתיעים אותי לטובה ומסבירים לי פנים. ואני עובדת במקום אדיר שכל יום מפתיע ומגניב אותי מחדש. אבל ריק, מה לעשות. עבודה. הרבה חיים השארתי על הולד בארץ. אני לא תמיד מוצאת את עצמי בין בני אדם (אבל את זה אתם כבר יודעים). גם זה חיים. ומתחת להכל, בארץ חם נורא ולונדון באמת מגניבה.

ויש לי עוד כל מיני מחשבות אבל אין לי כוח לנסח אותם. אולי בפעם הבאה.