האמת.

האמת שכבר מלא זמן אני מרגישה לבד. לא בודדה, כאילו גם, לפעמים, בלי קשר, אבל אני מדברת על לבד. אני, כמו שאני, כמו שאני רגילה לחיות והייתי רגילה לחיות ב22 שנה האחרונות.

קצת מגושמת, קצת מוזרה, לא תמיד מובנת בין הבריות, יש לה קסם אבל קשה להגיד מה. בעיקר מהבנות האלו, שאתה רואה בכל האיברים שלהם את הלבדיות: בזוויות של השפתיים, סנטר מורם, שיער סתור כזה של רוח, כתפיים קצת מושפלות בקטע של כבד-לי. כאן ביתי פה אני נולדתי. לא רחמים עצמיים אלא מודעות עצמית, כמו אף גדול- לא משהו, אבל לומדים לחיות עם זה יפה.

והאמת היא שלפני 5 חודשים מצאתי את אהבת חיי. אני אומרת מצאתי כי הרבה דברים שתרתי אחריהם בחיי מצאתי בך. דברים שלפני כמה שנים כבר ויתרתי על לחפש אותם במין הגברי בפרט ובמין האנושי בכלל. דברים כמו שיחה כנה וטוב לב אמיתי, לא כזה שמרחם, כזה שדוקר לו בלב והוא משנה. אני חושבת על החיים איתך תום, גם בימים הספורים שהיינו ביחד (64, ספרתי עכשיו) ואני חושבת: חיים של שאילת שאלות. של חלומות משותפים. של ללכת את אנגליה ברגל וליצור יש מאין. של לפגוש אנשים. של לפגוש אותך, ואותי, ואותנו ומה שאנחנו, להמשיך להפגש ככה כל הזמן, שעה אחרי שעה. להפריע אחד לשני בשינה. 

חיים של אמת. של להרגיש באמת. לפעמים אני רואה סרט אידיוטי בטלוויזיה וכולם מתרגשים, ואח"כ ברחוב אני רואה נעל של ילד קטן על הרצפה, ואני יכולה להתחיל לבכות. אני זוכרת פעם בערד עליתי לאוטובוס לב"ש ובדרך ראיתי עובד זר בתחנה עם סוויטשירט של הרווארד וחשבתי על האירוניה, וכל הדרך הביתה בכיתי. ושאני לא בוכה כלכך הרבה. לא בכיתי שטסת לי, פעמיים, לא התרגשתי שפגשתי אותך פה בשדה התעופה. ישבנו באוטובוס אחרי שחודשיים לא הסתכלנו אחד לשני בעיניים וזה פשוט נראה לי הכי רגיל, כמו שחוזרים הביתה בסופ"ש מהצבא.

ואני חושבת שאני אומרת את כל זה כי אני לא מרגישה עכשיו כלכך אמת בחיים שלי. קשה לאמוד את עצמך מול המציאות. אני בגולה. הבקרים שלי לא בטוחים. אין לי שליטה. אין בידי שליטה. לא ברור לי כמה אני או מה חושבים עלי. פשוט חיים, אנמיים כאלו.

יש כמה אמיתות. אני מאוד מרגישה את עצמי מבפנים. הגבולות המוכרים. שוב אני, צינית, משפטים קצרים וסתומים, טובה אבל לא, פלצנית אבל סותמת פיות. עצבנית כל הזמן. אני חושבת, כמו פעם.

רציתי לומר, בעיקר, כמו שאני רגילה. לעצמי. איך שהייתי כל חיי. קצת עצובה ומחפשת. יודעת מה אני יותר והעולם פחות (ולהפך) ובכל זאת מחפשת. ואז באת אליי והכרת בי ואחרי כמה ימים הבנתי שמצאתי, ובכלל לא התכוונתי, לא האמנתי, אבל מצאתי, אותך, ואותנו, ואותי, את מה שרציתי להיות בכל אופן.

ואני לא בנאדם שרגיל להגדיר את עצמי לפי בנאדם אחר, ובאמת הנה עכשיו, שקעתי בלבדיות המוכרת, תווי פנים מרירים, נראה לי, ואני רק מנסה להגיד, לך, לי, לא יודעת, משהו שכבר הרבה זמן אני חושבת-

אני לבד. 

שוב.

ולרוב אני בסדר. כמו שאף פעם לא באמת הייתי בסדר, אבל הסתדרתי.

ואני פוחדת להגיד את זה בקול, כי אתה צריך אותי חזקה.

ואני חזקה. אתה הרי יודע.

ואני יודעת שיש לי אותך, ובארץ אתה מחכה לי (בזמן שאתה עסוק באלפי דברים כמובן)

אבל בינתיים

אני יודעת אותך

ואני אומרת

כן, יש לי חבר

אבל בעצם

יש לי בעיקר ידיעה.

ידיעה ושיחות טלפון.

אבל הידיעה הזאת. היא גם עוזרת. כי פעם בלילות אובדים לא ידעתי אם אני אמצא, עכשיו אני יודעת שאתה קיים, רק עוד מעט.

אבל

טוב?

בעיקר לא רציתי להכאיב לך. כי אני יודעת שקשה לך. ואם אני אתפרק אז מה יהיה?

תום?

(נזכרתי שכרמל הגיבה לי על אחת התמונות: את הכי קורנת שראיתי אותך בחיים)