אז פגשתי את מוטי קירשנבאום, וכל מה שחשבתי זה שהוא חושב שאני טיפשה. שאני אחרי צבא, עובדת בעגלות, אחת מהעדר, סתם. ואני לרוב לא עושה רושם של בחורה טיפשה, לפעמים מבלי שאני בכלל אומרת כלום חכם אנשים מסתכלים עלי ואומרים לי: יש לך עיניים חכמות, רואים עליך (נזכרת ב'מסודרים' שהוא היה מתחיל עם בנות- יש לך עיניים עצובות). אבל אז עמדתי מולו, עם פה קצת פתוח (נו, עיתונאים, זה מרעיד לי את הברכיים), ולא אמרתי שום דבר חכם, וכל החלומות שלי עמדו לי על קצה הלשון, ככה, על רגל אחת, חסרי שיווי משקל, אבל לא נפלו החוצה כמו בדרך כלל. ואיפה אני ואיפה הוא, ואיך אני מגשימה את החלומות שלי, כאילו, עברתי לחיפה ואהבתי, ועכשיו אני בלונדון, קופאת ועובדת קשה, וזה גם מגניב, הכל סיפורים, אולי רק נקודות למחשבה, רואים, אני לא כותבת כלכך הרבה, אבל איפה אתה ואיפה אני, אני בכלל לא חושבת שאני טובה מספיק, ושנה הבאה לימודים ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אני רק יודעת שאני רוצה לעשות, ולהותיר חותם, ולהיות מוכרת ולשנות את איך שהדברים נראים בחיים האלו. אבל זה נורא כללי, ואיפה זה ואיפה אני.

יום חופש, תוהה אם לצאת לאיזה בית קפה ולכתוב מכתב לדויד גרוסמן.