תמיד שאני כותבת ביומן הפרטי שלי, לא משנה מה העוצמה שבה הרגשות נושבות בתוכי, אני תמיד כותבת את התאריך ועוצרת שניה כדי לחשוב. איך הגיע כבר החודש הזה? איפה הייתי בתקופה הזאת לפני שנה? קרו עוד דברים בתאריך הזה לא? מתי כתבתי פעם אחרונה? זה לא החלטה מודעת, אני לגמרי אינטואיטיבית בנושא, מספרים תמיד יזכירו לי דברים אחרים.

ו2010 אוזלת לי מבין האצבעות.

אני בדרך כלל מנסה להתעלם מסיכומי שנה בנונשלנטיות, אבל קשה להתעלם השנה הזאת. זו בהחלט היתה שנה אמיצה. שנה שבה עזבתי את הגרעין והתנועה ואת כל מה שהיה אמור להיות נכון ובעיקר מאוד מוכר. שעשיתי לראשונה משהו שדיברתי עליו הרבה (ואני אוהבת לדבר הרבה על דברים ולא לעשות אותם) והוא לעבור לדירה משלי (יותר קל להגיד move out. מה, עכשיו אני אהיה מהפלצנים שחזרו מהעגלות ופשוט יפטירו מילים באנגלית כאילו ברגיל?). חיפה. לארוז דברים לדירה החדשה. לחלום כל מיני חלומות על עיצוב ובסוף רק לזרוק שם את הבלגן שלי וללכת. ארוחות ערב עם השותף. לחפש עבודה. לא למצוא. ראיונות עבודה מעצבנים. להרגיש לא מספיק טובה. למצוא. להתפטר. להתאהב בכל מיני בחורים ולהתאכזב כל פעם מחדש. למצוא עבודה. להופיע בטלוויזיה. למצוא את אהבת חיי דווקא שממש חשבתי לזנוח את כל הסיפור. לטוס בשבילו לחו"ל ולעשות וי קטן לעצמי ברשימה הזאת. 3 שבועות של שיחה בלתי פוסקת. אנגליה. אירלנד. לישון אצל אנשים שהכרנו לפני רגע. לזרום ללא הרף.

לעבור ללונדון. להשאר למרות כל הסיכויים. לעשות משהו שאני לא ממש אוהבת ולהרוויח יותר כסף ממה שההורים שלי עושים. מכירות. להתלבש סמארט. גרביונים שחורים, חצאיות קצרות. להפסיק לתרגם לשקלים. להפרד מהבנאדם שאני אוהבת בגלל כסף, ולעשות עוד וי ברשימה (נו, פיזית!). לגלות שבעולם האמיתי אין כוח כבידה. המוסר לא מושך, רק כוח. כולם חושבים ואף אחד לא מדבר. ואנשים חיים עם זה יום יום (איך אנשים חיים עם זה כל יום??).

לדבר מלא באנגלית ולפעמים לתהות על זה. להקשיב לעצמך כמו בסרט. זה נורא מוזר לדבר כלכך הרבה באנגלית. נורא חשוף גם. באנגלית אני מדברת בחצי טון יותר גבוה מבעברית. אני נשמעת שמחה יותר, ולדעתי מתחילים איתי בגלל זה יותר. לדבר על דברים מורכבים באנגלית בצורה נורא פשוטה ולא ברורה. לרצות לפעמים לצעוק "כוסאמק!!!!!" או "אוף!!!!!!!!!!!!!!". לגלות שאין מקבילה באנגלית למילה אוף.

זה לא באמת סיכום שנה. התחלתי לכתוב אבל המחשבה שלי מעורפלת מידי כרגע. אל תשלו את עצמכם, אני לא כותבת לא פה ולא בכלל. אני גם לא ממש קוראת. אני גם לא ממש מדברת על נושאים חשובים, באנגלית אני מוכרת ובעברית בוכה. הדברים נמצאים תמיד במאחורה של הראש שלי, מצייצים וממרקרים ומסמנים כל הזמן. אבל קשה עוד לתרגם אותם למילים. קשה לתרגם בכלל.

אני רוצה לכתוב על הרבה דברים. על השנה המדהימה הזאת. על איך הכרתי את תום (ולרוב הקוראים הקבועים- מה, לא חור בעלילה?), על המרכז לאמנות הפיתוי וכל הסערה שזה שם אותי בה. על כמה שיאיר לפיד מייצג את כל מה שמשעמם ומסוכן במציאות השברירית שלנו. על העולם הקטן שאנחנו חיים בו ועל המיקרו-קוסמוס הלא מייצג שאני עובדת בו עכשיו.

אבל קשה לתרגם.

קיצר פוסט לילה, במקום לישון. אולי יותר מאוחר. אולי בארץ (עוד שלושה שבועות אני כבר שם!!!!). 

בקרוב, בקרוב.