דווקא יום אחרי שכתבתי כל מיני נקודות על 2010 זה בנושא החם, וגם אמש לא הרגשתי שמיציתי. קר בחוץ, והחיים האלו, עבודה במכירות, לדרג את הימים שלך, על פי מספרים, את עצמך גם, כוסומו, אני בחורה נפלאה ונמאס לי להמדד על פי זה וגם נמאס לי שאנשים יועצים לי לוותר. לא מהעבודה, אנשים אחרים, שאומרים "לא להיות טוב במכירות, זו בעצם מחמאה" (ושלקוחות מעירים לי שאני good saleperson אני מרימה גבה ושואלת is that a compliment?), ומעצבן אותי גם שאתם לא מאמינים בי, הרי שהגעתי הייתי טובה. וזו בחירה, נראה לי, יש אנשים כאלו שפשוט באים וטובים, גם אם לא בהתחלה אז מבינים איך, ויש כמוני, שוואלה, יותר מקטרים, ומסתדרים בחיים. הרי אני תמיד אומרת על עצמי: אני לא טובה בזה, אני לא טובה בזה. אבל במה שאני טובה בו אני יודעת שאני טובה בו. אבל אני לא בטוחה שגם זו מחמאה שהייתי מאחלת לעצמי.

אני רוצה לספר קצת על תום, כי לאחרונה הוא חוזר להיות סמל. אני מכירה את תום כבר 9 חודשים וברובם הוא היה סמל למשהו, ומידי פעם (ע"ע החודשיים וקצת שאנחנו נטו ביחד) הוא מתגלה אליי במלוא הדרו. אני רוצה לספר עליו גם כי אני רוצה להזכיר לעצמי לא רק 'איזה חבר נהדר יש לי' אלא גם להזכיר לעצמי שיש לי חבר. אמנם בארץ, אמנם בסקייפ, אמנם לעשות אהבה במילים ומיילים ולא גוף אל גוף, אבל שנינו שם, כל אחד בארצו, שנינו חיים ונפעמים ומתאכזבים במציאות, נאבקים בה לעצמנו, מספרים אחד לשני בסוף היום זוטות קטנות של בדידות (הנה, אני כותבת, מחלחלת לעצמי מילים, ונזכרת).

וגם כי מתישהו זה פשוט הפך מציאות, בעלת הבלוג הבודדת פתאום הפכה אין א ריליינשנשיפ ואולי יש פה כמה לקוחות קבועים שתוהים לגבי כל העניין.

לפעמים אני חושבת שהסיפור שלנו מזכיר קצת את הסדרה 'איך פגשתי את אמא', שטד הבוגר יושב מול הילדים שלו ומספר לא רק את סיפור המקרה, אלא גם מה הדברים שקרו בדרך שגרמו לו להשתנות לבנאדם שפגש את אהבת חייו. אני יכולה לקצר ולספר: תום כתב לי מכתב יפהפה. הפסקתי לנשום, התנשקנו, והחלטנו שנהיים אנחנו. אבל מי זה תום, מה היה כתוב שם, למה היו דמעות בקצות העיניים, למה מיד אחר כך שלחתי אותו הביתה 'כדי לתת לזה לתסוס'.. קשה לי לא לספר מה קרה מבלי לספר מה קרה לפני זה, כי אני מרגישה שאם הדברים לא היו קורים כמו שהם קרו, הם כנראה לא היו קורים.

במרץ השנה השתחררתי מהצבא. החודשים האחרונים היו מבעיתים: עזבתי את התנועה כי עייפתי מלקוות. לילות בגרעין התישו אותי נפשית. השתחררתי מהצבא וממסגרת ברורה ומכוונת מאוד. לא ידעתי מי חבר שלי ומי לא, מה היו החלומות שלי לפני כל זה, מה נכון לי לעשות הלאה. הקבועים מבינכם (קבועים? קבועות?) זוכרים את המנטרה שלי באותה תקופה: לא לחלום. הייתי שנה מאז ה'פרידה' מאסף ושנה מאז ההחלטה שלי להיות לבד (הגרשיים היא כי נשארנו חברים טובים ואפילו שכבנו מידי פעם, וכל זה קצת מגוחך כי גם כשהיינו ביחד היינו בעיקר חברים טובים שגם שכבו מידי פעם..), היה לי רע בבית והמחשבה שזהו ביתי היחיד אחרי תקופה של 4 שנים שאני מטלטלת בין בית לבית (ש"ש, צבא, קומונה) החזירה לי חלום ישן שהיה לי ברור מילדות: ברגע שאני משתחררת מהצבא אני עוברת לגור לבד. תל אביב עושה לי כאב ראש, ירושלים יקרה מידי, ובתכלס כל שאר הערים מבאסות ולא נחשבות. שבוע אחרי השחרור ארזתי כל מיני שטויות והתחלתי לעשות טלפונים לכל מיני אנשים שאני מכירה מחיפה.

כמה מהם ענו לי. בדיעבד מוזר לחשוב על מי שהתחברתי איתו לעומת מי שחשבתי שאתחבר איתו. שבוע אחרי שהגעתי לחיפה מצאתי את עצמי במפגש דירתי של כל מיני חיפאים שהכרתי בקושי רק אחת מהם. 

ידעתי שתום בקטע שלי. נכנסתי לאוטו שלו, כולי מובכת וצינית, אני ועוד חבורה של בנות מפגרות (ואני, כהרגלי, והערות ציניות חותכות). חשבתי לעצמי מה שאני תמיד חושבת בחברת בנות נורמליות- יו, איך כל הנורמלים כאלו נורמלים. אין סיכוי שהוא יסתכל לכיווני. אבל כשהתיישבנו בסלון הוא הרים אליי מבט מהצד השני של החדר והתחיל שיחה: אז מיכל, נכון? מאיפה את מכירה את עדי?

(חודשים אחרכך הוא מספר לי שבשניה שנכנסתי לאוטו שלו, הוא מסתכל במראה והלב שלו מפסיק לפעום [ניסוח שלו, הוא קצת כזה]. ובפעם אחרת הוא גם מוסיף לי, שישבתי שם, בצד השני של החדר, וכל הזמן העיניים שלי זזו, ונראיתי קצת אבודה, ופתאום לקחתי נשימה עמוקה והזדקפתי ו"זה היה נורא מרשים, את מבינה?").

אחרכך הוא בא לשבת לידי. וישבנו שלושתינו: אני והוא ועוד בחורה. ודיברנו על דברים ברומו של עולם. באמת, לא בציניות. וזה היה הערב הראשון שהרגשתי שאני מצליחה להיות אני, ושימח אותי לפגוש אנשים שהרגשתי איתם בנוח כלכך. ועוד שניהם: ערכיים, מצחיקים. לא יכולתי שלא לנשום בהקלה. כל מיני אנשים קבעו להפגש למחרת ולא באתי. זה לא הטריד אותי. הוא היה מקסים בעיניי והרגשתי שהוא מעוניין, וחשבתי שאפשר לתת לדברים להתבשל על אש קטנה. פחדתי לשרוף את זה כמו בדרך כלל. יומיים אחרכך קניתי שמלה והחלטתי בליבי שאני אוכל ללבוש אותה כשנצא בפעם הראשונה. ויומיים אחרכך שמעתי מעדי שעקב כל מיני עניינים באותו רומו של העולם, אותו רומו של העולם שמונע מאיתנו בעצם להיות אנחנו בכל החודשים האחרונים, שבעצם תום והבחורה שישבה איתנו התחילו לצאת ("אף אחד לא בא, המקום שבו הם נפגשו היה סגור, הם ישבו בבית קפה ומאז הם בערך ביחד").

ישבתי מולה עם הקפה וחייכתי, ותהיתי אם שמה לב כשהאור בעיניים שלי קצת נכבה.

באותו הערב בכיתי המון. חזרתי לדירה החדשה שלי, וקראתי לדור הישן שלי, והוא החזיק לי את כף הרגל בזמן שאני בוכה. זה הפתיע גם אותי הבכי הזה. סתם קראש. בחור חמוד. עוד לא סיפרתי עליו לאף אחד. עוד לא היה מה לספר. אבל כל אותו הלילה הרגשתי שכואב לי ממש. אפילו חלמתי עליו באותו הלילה, ואני אף פעם לא חולמת על אנשים כלכך מהר. חלמתי שהוא היה מפורסם או זמר והתגנבתי מאחורי הקלעים ונישקתי אותו. וידעתי שזה אסור אבל עשיתי את זה בכל זאת. ההסבר ההגיוני שלי לזה לכל העניין היה שזה היה הבחור הראשון שרציתי בשנה האחרונה. מאז שנפרדתי מאסף לא באמת רציתי אף אחד. אולי כל מיני משהואים, אבל לא מ-י-ש-ה-ו מסויים. ואותו רציתי. כי הוא עניין אותי וריתק אותי. משהו בו היה נורא יפה בעיניי. ובאמת הרגשתי שרציתי אותו. ולא יכולתי שלא לכעוס על העולם:

אני פוגשת בחור חמוד, אני רוצה אותו ומקבלת ממנו את הרושם שהוא רוצה אותי בחזרה. ואיך שהעניינים מסתדרים הוא בכלל עם הבחורה שיושבת לידי. בגלל טיימינג. זה לא לא פייר??

החודשים חלפו. הייתי מסתובבת בכרמל ותוהה אם אפגוש אותו בטעות. מידי פעם גם יצא לי לפגוש אותו בכל מיני אירועים. אותם יותר נכון. חייכתי וחיבקתי כל פעם. אני ויעל (הבחורה שישבה לידי) גם באמת נהיינו קצת חברות. פעם בכמה זמן היה יוצא לי לשבת איתם בחברת הרבה אנשים, מאוד מתאמצת לא להגניב אליו מבטים. משכנעת את עצמי שהוא לא שווה את זה. אני זוכרת פעם אחת שישבנו בפאב וחשבתי: הוא משוחרר שנה ולובש חולצה של קורס קצינים. כשהוא מחייך לא רואים את העיניים שלו. הוא רוקד פשוט נורא. אבל בתוך תוכי לא יכולתי שלא לחשוב:  זה תירוצים. הוא חמוד. הוא חמוד ואת רוצה אותו. וכל הסיפור היה מעציב.

באותה הפעם אני זוכרת שלכמה רגעים דיברנו רק שנינו, הוא שאל אותי מתי אני טסה וסיפר על לונדון שהוא גדל בה. תיאר לי במגושמות את מה שאחרכך הכרתי כ'פרימרוז היל'. בלילה, שסיפרתי לאסף, הוא שאל אותי: את חושבת שהוא חושב על מה היה קורה אם? עניתי לו שאני חושבת שכן.

בינתיים ערמתי עוד לבנות בחיים בחיפה. התחלתי והפסקתי לעבוד בכמה עבודות. הכרתי קצת את הסצינה החיפאית. העליתי מישהו לדירה. העליתי אפילו כמה (ימי שישי בבוקר שהשותף רואה שהחלפתי מצעים ותוהה למה יש בקבוק יין במקרר). התחיל להמאס לי מכל זה. גרתי בחיפה כבר 3 חודשים ולא יצאתי עם אחד ברצינות. לא יצאתי עם אף אחד בכלל. קצת התחיל להמאס לי מכל הלבד הזה. בתוך הבדידות הזאת פגשתי כל מיני אנשים.

פגשתי בחור בקורס ברמנים, די חננה כמוני, אבל היה לנו חיבור מילולי טוב. ביום שהכרנו כבר ישבנו לשיחה על בירה בפאב ואז יצאנו לטייל ברחבי חיפה. 3 שעות הייתי עם הבנאדם וישבנו אחד ליד השני באוטובוס כאילו אנחנו עושים את זה שנים. בדיעבד התחלתי איתו קצת יותר מידי והוא טיפה נסוג לאחור (מה לעשות, אין דבר יותר סקסי ומושך מקרירות). הוא התנהג כמו בחור טיפוסי ודי שיחק איתי משחקים של מעאפניות. 

לילה אחר, בדרך חזרה הביתה מהקפה השכונתי, אני מתחילה שיחת חולין לילית עם איזה רוסי ברחוב, חצי שעה אחרכך אנחנו עוד באותו המקום, יושבים ומדברים. הוא מציע לי לעלות אליו הביתה לדבר על וויסקי. אני נבהלת אבל הוא כל הזמן נותן לי מקום להתחרט. אנחנו יושבים אצלו במרפסת, לילה חמים בהדר, יושבים אחד מול השני ומדברים, שותים עוד כוס וויסקי ועוד אחת. שלוש שעות, ובכלל לא נגענו אחד בשני, רק יושבים ומדברים. עוד לא התנשקנו ואני כבר יודעת שאני הולכת לישון פה הלילה.

קיריל. רק זה סיפור לפוסט. רומן רוסי ממש. כל הסיפור הזה לא נמשך אפילו שבוע, אבל אני בטוחה שהלילות האלו יחזרו אליי במידה ואכתוב בצורה מקצועית בעתיד. בחור רוסי וגדול, יופי סיבירי כזה, פנים חזקות, ידיים חזקות וגדולות. ארבעה לילות של רוסית ועברית ושיחות ומגע. עוד אז קראתי לו ביני לבין עצמי המאהב הרוסי שלי. הייתי נכנסת לפאב שלו, רואה אותו לשניה משתתק, בחור גדול כלכך ויפה כלכך שמתרגש ממני. לא נתפס בכלל. הוא היה מחבק אותי והייתי רועדת. היתה לו את התכונה שלא פגשתי עוד, כמו שיש אנשים שיכולים לדבר עם חיות, הוא יכל לדבר אל הגוף..

ארבעה לילות, קצת חיים כפולים. להתעורר בבוקר לבד במיטה שלא שלי, שטופת שמש, ללכת בדרך מהדירה שלו לדירה שלי, לנסות להבין מאיפה זה בא. להכנס למקלחת ולשטוף חזק את הריח הנפלא שלו ממני, וללכת לעבודה.

זה לא נמשך הרבה. נפגשנו בלילה שבין רביעי לחמישי. ביום שני בלילה זה כבר נגמר.

(לעצור את הבכי. לכעוס ולחפש את הבגדים שלי ולהתלבש. לחזור באמצע הלילה לבד. לשבת מחוץ לדירה ולבכות ולבכות. לעשות את אותה הדרך בחזרה. לדפוק בדלת. להסדיר את הנשימה. לנסות להבין מה קרה. הוא מסתכל לכל מקום בחדר שהוא לא העיניים שלי. עונה תשובות סתומות. להחליט שזה כבר לא משנה ולאחל לו כל טוב. עד היום, נראה לי, אני לא כ"כ מבינה).

החלטתי לשמור את כל הסיפור הזה מאחורי. לא לספר לאף אחד. לא היה לי גם כלכך מה. היה, נגמר. סיפרתי לדור כי הוא ידע הכי הרבה, ישבנו באגף זה"ב במוזיאון והוא חיבק אותי ובכיתי קצת. וחשבתי שזהו. ובאותו ערב נשברתי שוב וסיפרתי לתום.

כן, באותה תקופה תום חזר לתמונה. 

כמה שבועות לפני כן יעל הודיעה לי שהיא נפרדה ממנו. וזה לא יכל שלא להדליק אצלי משהו למרות שחשבתי שזה בטח סתם. וכמה ימים אחרכך פגשתי אותו באיזה מסיבה. הרבה התחילו איתי באותו הערב, ואיתו בעיקר שמחתי להפגש. הוא סיפר לי שהוא עוזב את הלימודים ונוסע לעבוד בלונדון וחייבים להפגש. אני כבר חשבתי שאם נהיה ביחד כבר אז זה יהיה לגמרי נורמלי. הוא לקח אותי הצידה, ברברתי שטויות כי הייתי קצת שתויה, ובתוך כל זה החלפנו טלפונים כי עכשיו צריכים גם להיות חברים בלי קשר.

אני זוכרת את זה לדוגמה.

אחרכך קצת היינו חתול ועכבר. לא הצלחנו למצוא אחד את השני כדי להתיישב כבר על בירה. הסתמסנו הרבה. התרגשתי קצת מכל הפלרטוט הסמסי הזה, והרגשתי די טיפשה. ברקע (או שמא במרכז?) גיא אכזב תוך כדי שהתחיל הסיפור עם קיריל. התרגשתי מכל הסיפור, אבל לא נתתי לעצמי באמת: הוא בריבאונד. אני לא אעשה את זה ליעל (למרות שהיא, מיוזמתה, לפני שבכלל משהו קרה, טרחה להודיע לשנינו שהיא נורא בעד). פעם או פעמיים ניסיתי ליזום פגישה ולא יצא, וקישרתי את זה לחוסר החינניות שלי כשאני יוזמת. בסוף תפסנו אחד את השני והצלחנו לשבת לבירה: זה היה יום שני, וישבנו ודיברנו שעתיים, שעתיים מבלי לסתום את הפה. השיחה ביננו זרמה וקפצה מנושא לנושא. חודשים אחרכך עוד סיימנו סיפורים שהתחלנו בשיחה הזאת. התרגשתי, כי ידעתי שאני הולכת להכניס לחיי חבר טוב במיוחד.

זה היה יום שני. אני כבר כמה ימים בתוך הסיפור עם קיריל, שעות ספורות לפני שנגמר. באותו רגע לא ידעתי את זה. מצד שני, הכל היה נורא חדש, ולא ידעתי מה אני חושבת על העניין. ישבתי וסיפרתי לתום על התיאוריות הרגילות שלי: אני לא מחפשת אהבה, זוגיות זה חרא, רוב האנשים רק מחפשים כי הם מפחדים להיות לבד, אני לא בטוחה שאני מאמינה שהם מוצאים.. ושבפאתי הראש שלי אני יודעת שמאוד לא רחוק משם יושב רוסי ומחכה לי באחת הדירות.

אני חושבת שזה פרט חשוב בעלילה. הרבה פעמים יוצא לי לתהות, אלמלא הייתי 'תפוסה' באותם הימים, והייתי יותר אסרטיבית עם תום, האם הוא עדיין היה מוצא אותי חיננית? האם הוא עדיין היה מתאהב בי כמו שהוא התאהב בי באותו הלילה?

אומרים לנו בעבודה לשחזר מכירות ולהבין מה היה הדבר שאמרנו שסגר את המכירה. עם תום, היום אני יודעת, כשהודיתי ש'כן, אני קצת שבורה. לא כולנו?' הוא פשוט ידע. "הוא פשוט התאהב בה מעל הראש, כמו חייזר שחי במחתרת בין בני האדם ופתאום מצא חייזרית"

ליוויתי את תום לאוטו וחזרתי לקיריל. כמה שעות אחרכך הוא חתך את זה וזה נגמר. בכיתי המון וכשסיימתי שלחתי לתום הודעה: נו, אמרתי לך שאהבה זה חרא.

ויום אחרכך, אחרי שלא סיפרתי לא למאיה ולא לשמרית ולא לנועה אני יושבת באוטו עם תום, עד לפני שבוע זר, ומספרת לו כמה זה כאב. שלא ציפיתי מאף אחד, ונורא פחדתי להפתח, ושהתחלתי לחשוב שאני יכולה להפתח ושיכול לצאת מזה משהו, הוא טרק עלי את הדלת. ושזה כואב. ושאני בכלל לא מבינה למה זה טוב לקוות ככה. למה זה טוב להתאהב.

בתוך כל הטירוף הזה, פתאום אני ותום נהיים חברים נורא טובים. כאילו הוא החבר הבן התורן שלי. אנחנו יוצאים ביחד ומדברים בטלפון ועוזרים אחד לשני. כמה ימים אחרכך ישבתי עם יעל (!!) במסיבה, והרגשתי רע, פיזית. היה לי ברור שאני יכולה לסמוך עליו שיבוא לקחת אותי, ובאמת 20 שניות אחרכך קיבלתי ממנו הודעה 'בדרך'. 

אלו היו ימים קשים. ימים שבהם וויתרתי ביני לבין עצמי על האפשרות לאהוב. על התקווה לאהוב. חשבתי שרוב הזמן אני רק מוצאת בחורים שלא מתאימים לי, שלא רוצים להכיל אותי ולא בהכרח יוכלו גם אם ירצו. הכנתי את עצמי לחיים של כל מיני, בעיקר סתמיים כאלו, בעיקר לא לחלום.

ישבתי ליד הפאב וחשבתי את זה. תום עצר לידי עם האוטו. התחלנו לנסוע בחיפה סתם כי לא רציתי להיות לבד. אחרי נסיעת התאווררות חסרת תכלית הוא הוריד אותי בבית. הזמנתי אותו לעלות. נכנסתי להשתין וחשבתי: אל תהיי איתו, אל תהיי איתו. הוא בריבאונד. זה סתם לילה קשה. הוא עוד שואל על יעל.

דיברנו סתם. הוא נראה שבור. פתאום הוא אומר שהוא כתב משהו שהוא רוצה שאקרא.

רק בחצי המכתב הבנתי שהמכתב אליי ולא אל יעל. הרגשתי שאני מאבדת את הריאות שלי. אני מתלבטת לפרסם פה את מה שהוא כתב או להשאיר עוד כמה פיסות של אינטימיות (שאני אמשיך לצטט מידי פעם..),כי כל פעם שאני קוראת אותו שוב הוא מפתיע בכמה שהוא יותר חזק מהזכרונות שלי (ולא להפך).

זה לא היה מכתב אהבה. זה היה מכתב הכרה. הוא כותב לי שהוא מעריך אותי ומונה בפני דברים בי שריגשו אותו. ישבתי שם, דומעת, וחושבת: הבנאדם הזה רואה אותי. לא בפוזות, לא במה שהוא רוצה לראות, הבחור הזה רואה אותי באמת.

בסוף המכתב הוא הוסיף וציין שהוא מאמין שהוא התחיל לפתח כלפי רגשות, והוא יודע (יודע!!) שזה לא הדדי.

סיימתי לקרוא את המכתב ויצאתי מהחדר. שטפתי פנים. היו לי דמעות בעיניים ולא יכולתי לנשום. הבנאדם הזה רואה אותי. אולי הוא הראשון מהעיר הזאת שמצליח לראות אותי כה בבירור. הוא ראה דברים שהחצנתי בי והסתרתי בי. והוא היה האקס של יעל.

לא סיפרתי את זה אבל באותה התקופה הרגשתי שאנחנו מתקרבים והחלטתי שאני לא אפתח איתו שום קטע מיוחד.. ידעתי שזה מתוך בדידות. אנחנו שני אנשים נחמדים ובודדים שמחפשים. אמרתי אולי אם נפגש בלונדון. לא עכשיו.

הוא גם היה חבר של יעל ואני לא בחורה כזאת. והוא גם היה אמור לטוס שבוע אחרכך, אז בשביל מה. זה סתם בדידות. ובכלל לא הבנתי שאני אומרת בדידות, הוא יודע בדיוק אבל בדיוק למה אני מתכוונת.

וחזרתי לחדר. הוא היה עם פרצוף של 'ידעתי שזה מה שיקרה'. סיפרתי לו הכל. את כל מה שכתבתי עכשיו. שהוא היה הקראש שלי שהגעתי לחיפה וסמל לכמה החיים שלי אף פעם לא הוגנים כלפיי. שהעציב אותי לראות כל פעם שהוא עם יעל. הוא היה בשוק. שנינו היינו. הוא סיפר לי שרצה אותי עוד מאז. שחשב שאני בכלל לא רואה אותו, שאני שונאת אותו בכלל (לפחות הוא לא הבין שאני בקראש טוטאלי עליו). שיעל נפרדה ממנו הבנאדם הראשון שקפץ לו לראש היא אני.

ישבנו שם, על על קצה המיטה והוא על כסא, והחלטנו שלא עושים עם זה כלום. ושאין בשביל מה. וחבל. סתם לפגוע ביותר מידי אנשים. ובכלל לפני יומיים החלטתי שלאהוב זה סתם, לא?

ואז הסתכלתי על עצמי ועל הסיטואציה. הנה אני יושבת, ומולי יושב בנאדם שרואה אותי באמת. והוא אפילו מקסים ומושך ולא כמו מצעד המוזרים שבדרך כלל מתחילים איתי. כל הזמן היקום הזה דופק אותי, גם בחוסר טאקט וחוסר פלרטטנות ניחנתי, דחיתי כל בחור שמצא חן בעיניי בשנתיים האחרונות, ולילה לפני זה נרדמתי דומעת תוך כדי אימונים מפרכים של להפסיק לרצות.

זין בעין. יש לי סיכוי להיות מאושרת. גם אם זה לשלושה שבועות. ובמקרה הכי גרוע, זה לשלושה שבועות, ואז נמשיך הלאה.

התנשקנו. הוא היה רך ונעים. אחרי כמה דקות הפסקתי אותו ושלחתי אותו הביתה. לפני כמה שעות התחלתי לנוון את עצמי, פתאום הוא מגיע

משום מקום. "אנחנו יכולים לשכב עכשיו" אמרתי לו. "אבל זה יהיה סתם. משום מקום. אני צריכה לעכל את כל מה שקרה עכשיו. אני צריכה לתת לזה לתסוס".

יום אחרכך הוא אסף אותי ויצאנו לטייל ביערות הכרמל. יומיים אחרכך שכבנו על הרצפה בחדר, על הצד, אחד מול השני, והוא ליטף לי את הלחי ואמר שהוא אוהב אותי. ביקשתי ממנו שלא יגיד, שזה מפחיד, שהוא סתם רגיל לזה. "זה לא השלב. סתם רציתי שתדעי".

במפתיע זה לא הבעית אותי כמו בדרך כלל. כמה ימים אחרכך היה נראה לי שאולי אני אוהבת אותו גם. נראה לי.

זה היה נורא אינטנסיבי. זה בא משום מקום. אבל שאני עם תום אני מרגישה שאני הבנאדם הכי טוב שאני יכולה להיות, כאילו כל התכונות הטובות שלי יוצאות החוצה. הוא הבנאדם היחיד שמצליח גם להיות איתי וגם לקרוא אותי ולחבר את העולמות האלו. הקדמתי את הטיסה והלכנו לטייל באנגליה. לקח לנו שעות ללכת מסלול של קילומטר רק כי היינו אנחנו. לא יכולנו לרוות אחד מהשני. גם בקריזות, וגם בעצבות. כמו שאיבדתי סנדל אחד והלכנו לחפש אותו בכל העיירה המוזרה הזאת בווילס ופספסנו את האוטובוס שמגיע פעם בשעה. כמו להתעורר באמצע הלילה בין חלומות, להתהפך ולהזכר שהיי, תום, גם הוא בחיי, ולחזור לישון. כמו העיניים השקופות שלו שהוא לא יכול להסתיר, שאני יכולה לדעת בשניה על מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש. כמו מיילים יפהפיים. לא חשבתי שמישהו יתאר אותי ככה, חשבתי שאני היחידה שמבזבזת כל כך הרבה מילים על אנשים.

אז זהו. לפני כמה ימים היה לנו חצי שנה ביחד. לא חגגנו כי הוא בארץ ואני כאן. חצי שנה ברוטו, חודשיים נטו. ככה זה אצלנו. לא לפי הספר.

אני מאוהבת בו כמו שלא חשבתי אף פעם שאני אתאהב. כאילו אני. חשבתי רומן חיפאי קליל. לא תכננתי בכלל.

ועוד מעט אני חוזרת לארץ ואני עוברת לגור אצלו.. זה הצעד המתבקש, לא? אני מתה מפחד. אף פעם לא דמיינתי לעצמי עוברת לגור עם החבר, ועוד בגיל 22?!?! אבל מצד שני זה לא בחורה עזובה שעוברת לגור עם הבחור הראשון שמעניק לה בטחון. זה אני ותום. כבר עברנו דברים יותר קשים ואינטנסיביים מזה. אנחנו פשוט מכים שורשים. חולקים מיטה, חיים. זה נורא הגיוני.

מקווה שלא הקאתם עד רגע זה.. אני מתחילת כתיבת הפוסט ועד עכשיו תפסתי וירוס (יומיים לפני הכריסמס??) ואני כבר חולה. בכל אופן זה סוג של אירועים בולטים ב2010, לא?

אולי יותר מאוחר אני אחלק לחלקים, נראה.