כל הזמן אני אומרת לעצמי: זה בסדר, לא באת לפה כדי למצוא חברים. באת ללונדון, באת לחוויה, באת לעשות כסף, באת לעשות שטויות עם מאיה. חברים? אולי. בדרך. אני לא הולכת להתאמץ בשביל זה. מי שאוהב אותי (ויש כאלו) אוהב אותי בגלל מי שאני. מי שלא, שיבושם לו. אני יכולה לשחק את הילדה החמודה ולתת לאנשים לדרוך עלי בשביל זה (כמו שאר הבנות פה), אבל לא בזין שלי. אני לא כזאת, לפחות לא בתקופה זאת בחיי. עוד רגע כלכם תגמרו וכל אחד יחזור לחיים הנחמדים שלו איפה שהוא היה.

אני כן מפחדת ממה שיבוא אחרכך. לחיפה באתי כדי למצוא את עצמי, להבין אם אני יכולה לחיות אחרת, אם יש לי סיכוי להרגיש טוב, לעשות משהו שאני אוהבת, להיות שמחה. והצלחתי. מצאתי עבודה שמכבדת אותי, אפילו שניים, מצאתי אנשים שפעם בכמה זמן מודיעים לי שאני חייבת לחזור ארצה ושהם מתגעגעים אליי. הייתי נינוחה ונעימה, היה לי את המרחב המחשבתי לנשום לרגע ולהחליט החלטות שקולות, עשיתי החלטות בוגרות בהרבה קשרים שיצרתי, הייתי חברה באמת. צינית כן, תמיד, לצערי, לפעמים אני מתעצבת מהציניות שלי, כי אני באמת בנאדם טוב, ומתחשב, ואוהב, ואז הציניות הזאת מתפרצת..

בכל אופן, זה לא מה שרציתי לומר. לא באתי לפה להיות חברה. אבל מה יקרה שאני אגיע לארץ ויצרי ההישרדות יחלחלו אליי, ואני אשכח להיות מה שהייתי?