היתה לי אחלה יום הולדת. הייתי במקום הכי מקסים בלונדון, ומסתבר שעם שלג הוא שובה לב ממש. כמעט תמיד כשחשבתי על יום הולדת מושלם חשבתי על יום כיף, ולרוב זה כלל מקומות קסומים ולא מסיבות ושואו-אוף לפייסבוק. אז הלכנו כמה אנשים לאחד המקומות הכי יפים בעיר הזאת, ול5 דקות היינו מאושרים. היינו שמחים להשאר שם יותר, אבל היה קר נורא ולבשתי חצאית (כלל מספר אחת לימי הולדת: אל תלבשי מכנסיים!). כולם אהבו נורא, ותמיד נחמד להראות מקום סודי למישהו אחר, ושהוא מתאהב גם. ככה גם אני הכרתי את פרימרוז.

ישבנו בבית קפה, אכלנו עוגה שתינו קפה וטפחנו לעצמנו בשלווה על הכרס. חזרתי הביתה ושמעתי הרבה ביטלס. אני ומאיה רקדנו בחדר ואחרכך היא סדרה את הארון ואני צעקתי את השירים מהמיטה. אחרכך צחקנו מלא, כמו שאפשר לצחוק רק אחרי מיליון שנה של חברות. 

בערב יצאנו, לא היתה מסיבה מטורפת, אבל זרמו אנשים שאני אוהבת. שמחתי. גם הקיבה שלי קבעה שיא בכל מה שקשור לערבוב אסור של אלכוהול (שמפניה? טקילה? וויסקי? למה לא!).

שמחתי. אנשים שימחו אותי. לפעמים אתה מצפה מאנשים והם מאכזבים, ולפעמים אתה לא מצפה מאנשים והם משמחים אותך יותר ממה שציפית. אין מילה לזה. חבל, כי זה מצב במציאות שכדאי לזכור.

חשוב לציין. כי אני אוהבת לקטר וזה יכול להשמע לא טוב.

אני: תוכל להביא לי משהו מהמוזיאון?

תום: כן, סבבה

אני: מעולה, אז תביאי לי את זה ביום שבת שתהיה אצלי

תום: !!!

(אני: כאילו הבא, אבל עדיין !!!)