אני אוהבת את החורף (אבל דור אמר לי לפני כמה ימים: חורף זה קטע של המעמד הבינוני).

אני אוהבת לגור עם תום (אבל אפילו ההורים שלי חושבים שההורים שלו לא נורמלים. וזה הישג).

אני אוהבת את העבודה (אבל אין לי זמן ללמוד לפסיכומטרי). וגם את האנשים בעבודה (מעניין אם הם אוהבים אותי בחזרה).

וגם את הפסיכומטרי אני אוהבת (טוב, אבל זה עוד ההתחלה. ונחמד לי וקל לי. אבל זו ההתחלה. וגם אין לי כוח לתחרותיות הזאת שכרמליסטים כלכך שרויים בה).

עליתי קצת במשקל. בערך חצי ממה שירדתי. חלק החמיאו לי (קיבלו אותי ממש בפנים מפוחדות בארץ), וחלק לא כלכך. לא כזה אכפת לי, אני פשוט אוכלת וחיה, וככה גם ירדתי, אבל היה נחמד להיות רזה. וגם הבגדים מלונדון קטנים עלי והבגדים הישנים מהארץ גדולים עלי.

אתמול השתכרתי מאוד, אחרי הרבה זמן שלא. שתיתי די הרבה, הקאתי קצת (הקיבה שלי ממש לא נותנת לי לערבב אלכוהול). בסך הכל היה חוויה נחמדה וטובה. הלכתי לישון מאוחר וקמתי מוקדם לפסיכומטרי. עד עכשיו לא נצפה הנגאובר. (ומדובר על ליטר וחצי בירה ו5 שוטים שונים של דברים). אני די גאה בעצמי.

אני רואה תמונות של אנשים מלונדון ורק חושבת- איזה מזל שאני לא שם. רווח לי מאז שחזרתי. קשה להסביר. רוגע של חיים. הקלה בנימים הכי קטנים בגוף. לא טוב היות האדם בגולה (אהם אהם אנשים בגילי אהם). בטח לא איפה שהייתי.

חזרתי הביתה אחרי מלא זמן. זה אומר משהו נראה לי. בסך הכל די נחמד לי.