חזרתי לארוחת שישי בבית. הפעם האחרונה שזה קרה היתה בשבוע אחרי שחזרתי. יום אחרכך העברתי את מטלטליי לתום.

חזרתי לבד, לא בדיוק לפי התוכניות הראשוניות, אבל אני חושבת שזה היה לטובה. אני אוהבת ספונטניות. כל הנסיעה הסתכלתי על אנשים. על זוג שהיה לו איזושהי בעיה שכלית והילדה שלהם. אתיופי שיכור שאיבד שליטה בתחנת האוטובוס. על שני חיילים שסיפרו אחד לשני סיפורי 'אחי'. הרבה זמן לא הסתכלתי על אנשים באוטובוס, למרות שאני כמעט כל יום מבלה 40 דקות בממוצע בכזה.

קפצתי למאיה לפני שבכלל הייתי בבית, סתם כי ידעתי שהיא ערה והיא חסרה לי בחיי. אולי לא בהכרח היא, אלא יותר הזמינות שבקשר מדהים שכזה (אבא שלה תלה כביסה בכניסה של הבית, שאל אותי- שלום, מי את? עניתי לו: פעם הייתי גרה פה).

תכננו על פיקניק בשדה ליד הבית, בסוף מפאת חוסר זמן ישבנו ואכלנו אותו בגינה. היא ואחותה התמרמרו על זה שאנחנו רק יושבות בגינה ולא באחו, והערתי שזה בכלל לא מובן מאליו, ירוק ליד הבית. לעשות פיקניק בחצר. כמה אנשים חיים בעיר ופוגשים בטבע רק בכיכרות התנועה? ובכל זאת משהו בי תמיד נמשך יותר לערים.

(כשיורדים לבית שלנו, כי אנחנו במפלס תחתון, יש איזה רגע לפני שיורדים שממש רואים פלח מחיפה, עיר ומדרון וחורש ועננים. נורא נחמד).

אחרכך סידרתי את החדר ומצאתי ניירות מתקופת הצבא. אמנם לוח זמנים מסמינר שנערך ביד ושם, אבל עדיין, צבא. היתה ארוחת ערב נחמדה ומצחיקה. אחרכך ישבתי עם ההורים שלי, לדעתי שעה אולי יותר, פשוט ישבנו שלושתינו וצחקנו. הם לא הכריחו אותי, זו לא היתה שיחת 'כן, טוב, בסדר, ביי אמא'. אפילו היה לי נורא נחמד והרגשתי הרבה חיבה להורים שלי.

דור אמר לי לפני כמה זמן שאני נורא בוגרת, ושזה ממש לא מובן מאליו. איך שאני מצליחה להכיל את החיים. פעם לא יכולתי. פעם הייתי רואה כלכך הרבה סדקים בהוויה האנושית וזה היה כואב לי נורא, במיוחד שתמיד הייתי נופלת בין הסדקים האלו. והיום אני רואה אותם ומבינה ומצליחה לנשום. זה מדהים.

כרמל אמרה לי לפני כמה זמן: טוב לך. זה מדהים. אני זוכרת את התקופה שעזבת את התנועה ובאמת דאגתי שאף פעם לא יהיה לך טוב. וטוב לך.

וזה מדהים.

התגעגעתי הביתה.