לפני כמה זמן (אלוהים זוכר אם זה היה שנה אחת, או שנתיים, או שלוש..), ההורים שלי החליטו שכסף זה לא מצרך שגדל על העצים (עד שהם יחליטו לסחור במריחואנה, בכל מקרה) ולפיכך החליטו לקצץ בחלק מההוצאות.

אתם יודעים, לוותר על כל מיני מותרות יקרות שכאלה. למשל, ביטלו את המנוי היומי לידיעות. הייתי ממשיכה מפה, אבל אני חושבת שזהו בערך.

(בעיקר לצעוק על כל העולם שאין כסף, וזה סיבה מספקת למה אני צריכה לסדר את החדר ולשמור על ציונים טובים. בסדר)

אז בין שמירה על הוצאות הגיוניות כאלו ואחרות (טלוויזיה חדשה- אמא לא רואה טוב בישנה, מסך שטוח ישפר לה את הראיה. נסיעה לאיטליה- נו, בכל זאת, לאחותך היתה בת מצווה, את לא רוצה שכולם יחרימו אותה בכיתה כי אין לה כסף, זה נורמות חברתיות. פלייסטיישן 2- כדי שלאח שלך יהיו חברים, ועוד סיבות בריאותיות/סוציאליסטיות/אקונומיות, שלא נכנס אליהן מחמת הטמטום), ביקשתי מאמא "וואלה, אמא, תקשיבי. אני יודעת שכסף אין לנו בשפע והמינוס בבנק קורץ, אבל קשה לי להבין לעומק את המחסור בכסף שכל שבוע אנחנו קונים משהו אחר" (כן, אז זה נאמר פחות רגוע ועם יותר צלחות שבורות, עם הדגשה על "למה לבגדים בTNT לאחות יש כסף ולפסיכולוג/ יישור שיניים בשביל אנחנו מפוטרי כיכר הלחם?!" אבל הפואנטה הובהרה)

היא התרגזה נורא, מי אני שאכנס לה להוצאות, לסדרי עדיפיות, ואחרי שניסיתי להגיד לה שעיתון נורא חשוב לי, שבשנה-וחצי-אנעארף-מה האחרונה שעברה, אין לי מושג מה קורה בעולם, היא אמרה שהיא תחשוב על זה.

וזה באמת שחשוב לי. חוץ מזה שאני נורא אוהבת להיוץ מעורבת וקשה לי באמת לשמור על רלוונטיות כשהכי אקטואלי שיוצא לי לפגוש זה בתנועה ובשיעורי אנגלית (באמת, אני היחידה שעדיין צוחקת על פריצקי, כי זה הדבר האחרון בערך שקראתי שם), ושגם אני מתווכחת המון ואלוהים, לפעמים הדברים לא מדויקים, וזה קשה. אבל עזבו את זה- אני מאוד רוצה בעתיד לעסוק במשהו כתיבתי, והדבר הכי מציאותי שאני רואה איך אני יכולה להשקיע בו את עצמי, זה עיתונאות. ואיך אני מתכוונת להתקבל לגל"צ או "המחנה" יום אחד, אם יש לי חלל ענקי במה שקרה בשנת 2003-2004?

כן, אני יודעת שיש פה אנוכיות מטורפת, אבל... לא, יש פה אנוכיות מטורפת. אני מטורפת אנוכית, בסדר.

(חוץ מזה שאני לא עושה כלכך הרבה הוצאות, ואני בכלל לא יודעת אם אני אצא לפולין, אז אני לא דואגת. בקשר לעצמי. הם, עם החופשות שלהם 4 פעמים בשנה- הם מדאיגים אותי)

בכל מקרה, היום בבוקר כשאיחרתי את האוטובוס (שוב), אמא בדיוק צעקה מלמטה "תראו, קיבלנו עיתון!". אז מסתבר שעשינו מנוי.

אז היום בצהריים (כן, בצהריים! יש אנשים שפותחים את הבוקר ב"מה קרה אתמול", אבל אני לא מצליחה לדחוס מקלחת הסתרקות ובגדים בלי לאחר, אז לעצור לקרוא?) בחיוך גדול (ושיניים נוקשות) פתחתי את העיתון והתחלתי לקרוא.

לאט לאט החיוך ירד (והשיניים נשארו. אתם יודעים, ככה זה עם דברים מחוברים), והכרתי את המציאות. גם הבריטים שונאים אותנו,  ובצרפת שוב השחיתו בית קברות יהודי, ובכל העולם עושים הפגנות של "ישראל אנטישמית" ו"אדולף שרון" וכו'. ושוב הרוגים בתאונות דרכים, אחד צפה בתאונה ולא ידע שהבת שלו שם, אחת שמעה את הבת שלה נדרסת בזמן שהיא דיברה איתה בטלפון, ודברים בכלל, עזבו, אין לי כוח לזכור. שלא לדבר על הדברים שיחסית בסדר, למשל אף מתנחל לא ירה על חייל, אבל גם זה, לפי העמוד הראשון, תחת הגדרת "עדיין" (אני רואה איך אנשים בגוש קטיף פותחים עיתון וחושבים לעצמם "היי, זה דווקא די טוב!").

ופתאום זה נורא מדכא, כי בדוגרי, היה נורא נחמד לגור בארץ הזאת ולהתעלם מכל החרא, לשכוח שכל יום נהרגים בצורה מבוזבזת, להתרכז בחיים הקטנים שלי, עזבו פיגועים, עזבו גלים אסטרונומיים ו150 אלף הרוגים תאילנדים, עזבו עולם מחורבן. בועה לבועה הקטנה הורודה שלי, יהיה מרנין.

ומצד שני, אולי ככה צריך?

להיות חכם ואומלל או טיפש ומאושר? ולאן אני צריכה לשאוף? איך אני אעביר את החיים שלי, עזבו עכשיו, מה אני כבר משנה, אבל עוד 10-20 שנה? לפעול למען העולם, החברה, לעשות, לשנות, להלחם על הערכים שלי או בשביל עולם טוב יותר, או לנסות להגשים את עצמי בעבודה עם משכורת נחמדה בפרוור צדדי, עם בעל, ילדים וכלב?

הרבה פעמים אני נמצאת במצב שאני מוקפת מאנשים שלא אכפת להם, וזה משגע אותי. נו אז מה, יש פיגוע, יש צונאמי, יש בעיות במדינה, יש אלפי רעבים, והמון אנשים חיים בחרא- מה זה משנה בשבילי. אז אני מתעצבנת לגמרי, ומוציאה את כל העצבים שלי עליהם בצורת "אדישים! תלושים! מפגרים! ארפשדגע@#$%!"

מצד שני, הזמן עובר הרבה יותר מהר כשאתה לא מתוסכל מסדרי עולם, והרבה יותר נחמד להתעסק בדברים אחרים מלבד אנשים מסכנים (שהם לא עצמך). מניסיון.

מצד שלישי, מה המשמעות שלי בחברה אם אני פאסיבית לגמרי? אם אני לא אעשה, מי יעשה בשבילי? לאן העולם יגיע אם לאף אחד לא יהיה אכפת?

ומעטים האנשים שאכפת להם היום. זה הלך הרוח הכללי של החברה, מה שהולך הולך, בלי לחשוב למה ואיך ושינוי והטלת ספק. זה לא הולך ככה יותר.

אבל שוב, למי יש כוח?

ואיפה אני בכל זה?

גשם אכן מעלה בך תהיות קיומיות. העיקר שיש תחפיף.

עוד סוגיה מעניינת: (אותי כאילו)

הגיע לי לאימייל ברכות להרשמה למנוי פרו.

מישהו רוצה לספר לי משהו? P:

[כי אין כאן פרו, אם לא שמתם לב]