לפני כמה שנים, בתקופת השנת שירות, הייתי בכנס של שינשינים. אני לא זוכרת מה היה, כנראה דברים שהקשר ביניהם לבין העבודה היומיומית שלנו בתור שינשינים היו קלושים ביותר (מדמיינת חבורה פקידי ממשלה ובראשם שר בלי תיק שתוהים איך אפשר לבדר עובדי מדינה). אפילו אולמרט בא לביקור.

דיבר על כל מיני נושאים. ענה לשאלות שנבחרו מראש. הכל היה צפוי וידוע, וכולנו חשנו קצת חוסר נוחות בגלל הדברים שרצינו לשאול (מצב הנוער, איכות בתי הספר, התקציבים היורדים לשנת שירות, המגמות לסגור את הנח"ל) ולא קיבלו אישור, והכל היה קצת חסר טעם.

לפתע, כהרגלם של סיפורים מפתיעים, מישהו צעק לכיוון הבמה: ומה עם גלעד שליט?

כולנו הסתובבנו אחורה. איש מבוגר, כנראה הסתנן עם אחד הצעירים, כל גופו שנאה והתרסה: איך אתה עומד שם ומדבר על דברים ברומו של עולם שגלעד שליט נרקב בעזה? אולי תתחילו להתעסק עם זה??

רחש באולם. הפתעה ביום משמים. לא היתה לי הרבה הערכה לאולמרט באותה התקופה, עד היום אין לי, אבל הערכתי את התשובה שהוא אמר אז. אני לא אצטט במדוייק, אבל תוכן הדברים היה: אתה באמת מצפה לדעת כל דבר שאנחנו עושים או לא בשביל גלעד שליט? אנחנו מטפלים בעניין.

גלעד שליט זה סיפור עצוב. באמת. אני משתמשת במילה עצוב שקצת איבדה מעוקצה בשנים האחרונות, אז אני אחדד: יש רבי מכר על ילדים שגדלים במזרח התיכון. נשות מעמד הביניים ומעלה אוהבות לקרוא את זה כי זה נורא עצוב. זה עצוב ואז הן קונות עוד ספר.

אז לא. זה קורע לב. אני חושבת על כל הדברים שעשיתי מאז שהוא נחטף ועד היום. סיימתי ביה"ס, עשיתי ש"ש, התגייסתי והשתחררתי מהצבא, גרתי קצת בחו"ל. והוא לא. זה עצוב כי הוא התגייס לצבא, וכי כולנו היינו שם ואנשים בגילי לא צריכים להחטף ולהתמודד עם כאלו דברים. זה עצוב כי יש לו משפחה שמחכה לו כבר יותר מידי זמן. וכי הוא לא אמור להיות שם.

ממשלת ישראל צריכה להחזיר אותו. זה מחובתה. העולם צריך למשוך בכמה חוטים ולהפעיל עוד לחץ על החמאס שישנו את המצב. 

ופה התפקיד שלנו נגמר.

אני לא מאמינה גדולה בממשלה הנוכחית או הממשלה שקדמה לה. הן ימניות, מחרחרות ריב, מפריטות את עצמן לדעת, מושפעות מבעלי הון ואינטרסים יותר מהציבור עצמו. הן לא כלכך בעד החינוך או הרווחה של כולנו. בשנים האחרונות מפחיד להזדקן, לגדול, לחנך, להתחנך, ליפול למשכב, לעבור את הכביש, ללכת לבד בלילה, להתחיל לעבוד. לא משתלם לעלות על אוטובוס, לשלם שכר דירה, לקנות מצרכים לבית, לגדל מספר מועט של ילדים, לא להיות דתי. אין בי הרבה אמון בממשלה הזאת. הרבה דברים שמטרידים ובוערים לי אינם נמצאים על סדר היום, ואני מנסה, לפעמים יותר לפעמים פחות, להשתמש באורח חיי כדי לשנות את המציאות ולהעלות את הנושאים האלו בפני הממשלה.

אני יכולה לומר בלב שלם- למרות שאני לא מומחית גדולה בתחום- נושא גלעד שליט נמצא על סדר היום. אנשים מתעסקים ומטפלים בזה. זה נושא רגיש, מורכב ובעייתי וייקח לו זמן רב כדי להפתר. זה לא אומר שלא מטפלים בו.

לעמוד 5 דקות כי 'לא שכחנו!!!' לא יעזור למי שמטפל בו. גם לא להפגין בצמתים מרכזיות. גם לא לעשות מסעות אלונקה לכיוון הכנסת. גם לא להוציא לו חולצות. זה לא יקדם את הממשלה במציאת פתרון. זה עושה להם כאב ראש.

כי החמאס עוקב ויודע. הוא רואה את הסרטונים ביו-טיוב ואת הפגנות הענק, ואת החולצות ואת המסעות, הוא יודע שדעת הקהל הישראלית היא להחזיר אותו בכל מחיר, והוא מחזק את השמירה סביב האס הכי חזק שלו. למה לשחרר את גלעד שליט אם אפשר להשיג איתו כלכך הרבה? למה לא להעלות את מספר האסירים שוב ושוב, כמו שקרה בכל מו"מ עד כה. ישראל תמיד מסכימה ותמיד ההצעה שוב קופצת.

ההורים שלי כועסים על הממשלה. הם אומרים שזה מרתיח שהיא לא יכולה להחזיר חייל אחד. כשהם היו בצבא למדינה לקח הרבה שנים להחזיר את שבויי צה"ל ממלחמת יום כיפור. והעניין עדיין מכעיס אותם. הממשלה הזאת מאכזבת.

ובתוך הססמה הזאת אני מצליחה לשמוע גם על הפנסיה שאבדה, וחוסר הבטחון בעבודה, ואבא שלי שמתרוצץ בין סניפים של ביטוח לאומי כדי שסבתא שלי תקבל את מה שמגיע לה, וכמה זמן לוקח עד שרואים רופא, וכמה עולה הדלק, וקניות בשופרסל, וסל תרבות לביה"ס ומורים פרטיים.

אני חושבת שאנשים היום מתוסכלים. הם מאוכזבים ובצדק- הבטיחו לנו דברים ולא קיימו. וכשהם פותחים את הפה יוצא להם גלעד שליט, כי הוא הסמל לכל מה שרופס ומנוון בממשלה הזאת. 

(ואיך לא אם כל פעם בתקופת משבר, מלחמה, חקירה של ראש ממשלה או שר, מישהו מחליט לפתוח את הנושא וכל העיתונים מתעסקים בזה למחרת, רק שלא נשים לב למה שבאמת חשוב).

הלוואי והוא יחזור. הלוואי וכל מי שמתעסק בעניין יעשה ככל יכולתו והוא יחזור. אין לנו על מה להפגין פה. אולי באינטרנט (אמריקאים מתים על סיפורים עצובים). אולי להיות ולנחם את המשפחה. אבל זהו. כל חולצה שנדפיס משאירה אותו בעזה.

ואם כלכך מעקצץ לכם לצאת לרחובות ולהתריס ולבקש את מה שמגיע לכם- צאו. זה מבורך. יש המון דברים שבאמת שכחנו. יש את העובדים הסוציאלים, ושירותי הרווחה, והכבאות, והחינוך, ואפליה, ומיסים על מוצרי יסוד, והפרטת מנהל מקרקעי ישראל שחמקה מהתקשורת הציבורית.. יש יותר מידי. רק תבחרו משהו שבאמת נוגע לחיים שלכם, בסדר?

(אני רוצה להדגיש: לא דנתי בשאלה אם כן או לא בכל מחיר. רק בהתעסקות הציבורית שבעיני עקרה)