לפעמים אני נמצאת במקומות, ומצד אחד אני מלאת נוכחות, כי אני גדולה והשיער שלי ויש לי תווי פנים חדות מידי כדי להשכח, מצד שני, משהו בי כלכך מהסס, רק מלטף את העולם ולא טובע בו, לא מצטלמת, הולכת על קצות האצבעות, לא עושה דברים עד הסוף. מצד אחד אני מלאת חוצפה, כי זו אני, יש לי לשון חדה ואני לא תמיד חושבת ולא מפחדת להגיד את מה שצריך או לא צריך, ומצד שני, אני פשוט לא חלק מדפי ההיסטוריה, שתכלס זה מה שתמיד רציתי. גם אם אני משפיעה על מישהו או משהו, אני לא משאירה טביעות אצבע, ואז מי ידע, כמו לתכנן את הפשע המושלם אבל אתה לא יכול להגיד לאף אחד- זה אני הייתי, זה אני עשיתי שם.

כל זה מבאס נורא.

הפורים הזה עבר יותר מידי בשלום, בקושי התחפשתי. זה מעציב אותי נורא.

(עריכה, עוד באותה הפוזיציה מול המחשב: המקום הזה לא עושה לי טוב. אני צריכה חיי חברה)