דווקא בימים האחרונים הרגשתי נחת, ושוב היום התגנבה אליי הטינה. המבחן עוד יומיים ודברים לא הולכים כפי שחשבתי, אז רוב האנשים אומרים שזה זה, ואולי זה באמת זה. אבל אולי לא.

ופתאום היום שוב השתעממתי מהאנשים בכיתה (דווקא בשבוע וקצת האחרון היה לי נעים חברתית), ופתאום שוב הכל הרגיש לי חסר טעם. עוד יומיים זה ייגמר, וכל החוויה הזאת תתפוגג, לא שלרגע נתתי לה חשיבות, אבל, אבל, אבל מה?

מה מציק לי?

זה הציון? אני בספק. המתח אצלי הוא תמיד בין ההצטיינות לחוסר הצטיינות, משהו בי ממש נרתע מלהתבלט בצורה הזאת ומתעב את כל מה שנלווה אליה. ובאמת הצלחתי עד לאחרונה לא להפגין את זה (למרות שהמורה שלי אמר לי היום: רואים שאת מחזיקה מעצמך. אוף. אבל זה דבר רע?). אבל זה לא זה.

כי להצטיין זה להתמקם באיזושהו דרג. זה לא להשכח. זוהי השאיפה הכי גדולה שלי, לא להשכח, להשאיר חותם על אנשים, ובכל זאת הדמות שלי היא כלכך הססנית ומטושטשת. ושוב נכשלתי בזה, נראה לי. (אבל, מה זה משנה?)

אני עונה לעצמי את כל התשובות הנכונות. זה רק פסיכומטרי. לא היית צריכה ציון גבוה. זה הכל פוזות. לא אכפת לך מהאנשים בבית. עוד יומיים זה נגמר ותתעסקי קצת בבעיות אמיתיות. את משמעותית לאנשים שאת תופסת אותם כמשמעותיים.

ובכל זאת זה צורם לי. 

ואני לא יכולה שלא לקשר את המחשבות האלו לעובדה שהיום הרגשתי מוזרה וקצת לא-בחבר'ה, ושזה כמו אני מול האלגברה: אני סתם מסבכת וממרכבת את המציאות, ושכל המחשבות הכביכול נוקבות האלו הן תירוצים של ילדה שמרגישה קצת דחויה.