אז קניתי עקבים. קשה לי להגיד למה. אני גבוהה ולא גירלית, ובטח איפשהו בבלוג הזה בטח סינגרתי על הזכות שלי כבחורה לא ללבוש עקבים (למרות שלפעמים נדמה שזו הסיומת היחידה למגפיים). ואיכשהו קניתי. כבר הרבה זמן אני מוצאת את עצמי בוחנת פה או שם דברים, מרימה איזו נעל, בוחנת, ומחזירה למקום, וכבר כמה לילות בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מתבאסת על איזו שמלה או אירוע כשאין לי מה לנעול. 

וכן, החסרונות ברורים לי. כבר כשעמדתי בתור לקופה הייתי בגובה של כמה בנים שעמדו סביבי, ולבשתי רק סנדלי שורש (ובגדים). החברים שלי יצחקו עלי (תום, החברים מחיפה, ואולי לא הבנות, אבל הן כלכך נמוכות שאין לי שום כוונה להתרחק מהן עוד קצת). הגב והברכיים. וכמובן, אני כלכך מגושמת וכלכך מעופפת שלא ברור למה אני צריכה להתרחק עוד קצת מהאדמה. ובכל זאת, אני שלמה עם זה. גם אם זה לחתונה פעם ב-, או לחג פה או שם.

(מתי בפעם האחרונה היית בחתונה?)

וכשירדתי אתמול במדרגות (נזהרת לא ליפול), והייתי גבוהה נורא ולבשתי שמלה יפהפה וכולם החמיאו לי כמה הרגליים שלי יפות, וזה היה נורא מוזר, וכל מה שרציתי היה ללכת יחפה, להרגיש את כפות הרגליים שלי מבינות את הרצפה, וזו אני, וכמה אושר אני שואבת מיחפנות, והאנשים היו כלכך רחוקים ונמוכים ממני וחשבתי למה אני צריכה את זה, ו-

ודי. רגע. למה את צריכה את כל המחשבות האלו. למה את תמיד מפחדת להתבלט בגובה שלך, או בגוף שלך, או בשאלות הקשות, או שהבנת את הכל הפוך, למה את תמיד כפופה ומכונסת בעצמך והמגע שלך הססני והמילים שאת אומרת מהססות, כמה פסיקים את עושה, הולכת סחור סחור ולא אומרת את מה שאת באמת רוצה. אז הלכת עם עקבים. וזה עושה אותך.. לפחות מטר שבעים וחמש (ויותר, האמת, יש לי גם חזות גבוהה), ויש מלא בנים שבגובה שלך או פחות, אבל מה אכפת לך מזה, למה את תמיד מנסה להיות כמו כולם, מה יש בכולם הזה שאת כלכך מפחדת ממנו ומשתקת בשיחות איתו ומנסה להרשים אותו בשיחות דרך אגב או בחוסר פוזה כביכולית, למה אכפת לך מי מתקדם ומי לא ושלא מעלים תמונות שלך לפייסבוק ואת חושבת מחשבות כמו - אולי אני לא קיימת - למרות שברור לכולם שאת כן. במה את כלכך מתביישת.

לקחתי פתק החלפה, אבל בינתיים אני חושבת שאשמור אותם.