לפני כמה ימים מצאתי שערות לבנות. האמת שזה היה לפני יותר משבוע, אבל זה הבנות שלוקח להם זמן להשריש וגם אז זה נדמה כאילו זה היה לא מזמן. לקח לי זמן להבין מה ראיתי.

והגילוי היה כזה: מעולם לא פחדתי משערות לבנות. בחלוקת גנים בבית אני קיבלתי את השיער של אבא, וכל השאר (מבנה גוף, מחלות, בעיות נפשיות) של אמא. שיער סמיך ומלא, כזה שתמיד נפוח ולא מוגדר, אבל גם יש לי אליו אהבת אמת שגובלת בהערצה. הוא כיסה אותי בימי התיכון הקשים שלא רציתי שהעולם יראה אותי. הוא מאוד חום וארצי. הוא הרבה מאוד דברים: גם מתולתל וגם חלק ומפתיע. תום תמיד כועס עלי שאני חותכת את עצמי לחלקים ("למה האוזניים שלי גדולות כלכך") וממנו, למרות שהיו לי כלפיו הרבה תלונות ("למה אתה יפה רק כשאני בבית?") בסוף נשארתי מרוצה.

ואמא שלי התחילה לצבוע את השיער מגיל 18. ולאחותי היו תמיד שערות לבנות. אבא שלי, בן 55, הלבינו לו מספיק שערות שהיו מספקות קרחים רבים ועדיין רוב השיער שלו מפוחם. ואני עם הרעמה, והתמודדות יומיומית ומתישה עם שיער גוף שמשתרש לי בעור באותה הלהיטות שמאפיינת מתנחלים.. לא, ירשתי את השיער של אבא. מכל הדברים שאני יכולה לחשוש (סרטן השד, השמנה, איבוד קשר עם המציאות), זה בסדר, פה אני יכולה להרגע.

ולא שלא היו. מצאתי מידי פעם. אבל יש לחץ, ופיגמנטציה, וזה קורה לאנשים בגילי. ויהיה בסדר.

ולפני כמה ימים אני מתחילה לחשוב שלאחרונה אני באמת מוצאת יותר, תמיד שאני עושה קוקו, או שחברה באה ופולה לי אחת מהרקה. ושניה לפני שאני יוצאת מהבית אני מעבירה יד בשיער, מעבירה אותו לצד השני ומגלה את שורש הבעיה. או יותר נכון: הרבה שורשים, וזו בעיה.

יש לי שערות לבנות. כלומר, יש איזור קטן ברקה הימנית (השמאלית עוד ניצלה) שגדלות לי בו שערות לבנות. זה לא מקרי, זו תופעה.

קצת נלחצתי. התקשרתי למאיה. היא אמרה שאני היסטרית וממציאה לעצמי בעיות. גם אמא. גם בעבודה צחקו עלי (שכולם מבוגרים ממך ב5 שנים ויותר, ואת בוכה שאת מזדקנת, זה סוג של חוצפה). אבל כל פעם שהראתי לאנשים הם אמרו "היי, את צודקת, באמת יש לך שערות לבנות".

"אז תצבעי" תום ייעץ. גלגלתי עיניים. "מה הבעיה, את תמיד צובעת את השיער" (יש הבדל בין לצבוע כי משעמם לי ובא לי אדום ובין הצורך הנורא הזה לכסות ולהסתיר את מה שעתיד לבוא).

ניחא זה היה רק זה. תמיד ידעתי שהשלב הזה יגיע. תמיד נראיתי מבוגרת לגילי. היו לזה יתרונות: מעולם לא ביקשו ממני ת.ז (גם כשהייתי בת 13). בחטיבה הציעו לי דיל חיילים. בש"ש חשבו שאני סטודנטית. כשאני מדברת על השחרור מהצבא (שהיה רק לפני שנה) אנשים גילו בעצם שאני לא בת 25-27. פעם זה היה נחמד. היום זה מתחיל להלחיץ. אני לא רחוקה מהתקופה שבה זקן זה לא קול (במיוחד שאני מגיעה אליה בפור של 4 שנים). איזה פחד קמאי שמעולם לא חשבתי מתעורר ולוחש בי: את מאבדת את זה. ואני אפילו לא בתחום המפחיד.

אמא שלי רק בת 47. תמיד הורים של חברים שלי צוחקים עליה שהיא קטנטונת. היא נראית הרבה יותר מבוגרת. היא מאוד לא בריאה. היא מלאת חרדות ובצדק: אמא שלה נפטרה בגיל 55. הם מאוד דומות. אנחנו מאוד דומות.

אני אוכלת המון, אבל אני לא שמנה. אני גם לא רזונת, אבל יחסית לכמויות שאני אוכלת אנשים עדיין מופתעים. מוזר לי תמיד אנשים שעושים דיאטה. מבחינתי לעשות דיאטה זה לאכול רק מנה אחת בכל ארוחה (כל ארוחה). בלונדון ירדתי במשקל כשפתחתי כל בוקר עם שני קוראסונים ענקיים. אני יכולה להרשות לעצמי. אנשים מקנאים ואז אני מזכירה להם את אמא שלי. היא שמנה. לא מאוד, אבל היא גם מאוד גבוהה ככה שהשילוב בין השניים יוצר אישה ענקית. כשהיא היתה בגילי היא היתה יותר רזה ממני. אני לא יכולה שלא לחשוב.

דוד שלי אמר פעם: אנשים תמיד אומרים שהם יתחילו לחיות חיים בריאים כשזה יהיה חשוב. הם דוחים את הספורט והאוכל הבריא לתקופה שבה זה איכשהו משנה וכשהם צעירים הם מנסים להנות כמה שאפשר. ואז הם נכשלים כי לשנות הרגלים זה כמעט בלתי אפשרי (במיוחד אם הסינפסות שלך חלודות). כשאתה חי את החיים כפי שצריך לחיות אותם מגיל 20 הגוף שלך מחזיק גם בגיל 60. היום הוא בן 64 ומעולם לא היה לא חור בשיניים. אני חושבת על זה הרבה ולא מיישמת.

אני אוהבת לאכול. טיול חלומותיי יסבוב סביב אוכל. כשאני במסעדה מעיינת בתפריט אני קצת מתרגשת. אני גם אוהבת לקום באמצע הלילה ולנגב חומוס. אני אוהבת ללכת עם חבורת בנים לאכול המבורגר ולא להתרגש.

ואני שונאת ספורט. בעיקר את הרגע הזה לפני שמתחילים להתארגן, שאתה לא מצליח לשכנע את עצמך לקום מהמיטה (ואז מוצא את עצמך דוחה ונשאר בתוכה). ואני אף פעם לא שמה קרם לחות או הגנה ואני כבר יודעת בדיוק איפה הפנים שלי יתקמטו. והן יותר מקומטות מפעם.

ואני מנסה להסביר לתום: זה לא שזה עכשיו. זה פשוט מתחיל. אין לי כוח שזה יתחיל. אני לא רוצה להראות בת 30 פלוס לפני גיל 25. שלא לדבר על יותר גרוע. אני לא יודעת אם זה משנה מה אני אעשה. אבל גם להתחיל לעשות זה להתחיל.

זה מאוד מטריד אותי בימים האחרונים.