בלי (לנשום עמוק): שוקולד, קפה, אלכוהול, שמנת, חמאה, דברים מטוגנים, עגבניות, חצילים, כבר אמרתי קפה?, מזון שומני, מיצי הדר (דווקא נשאר כלכך הרבה מכל הפיאסטות הבשריות שהיו פה בימים האחרונים), דברים מאוד מתוקים או סתם מתובלים. זה כבר מבאס ובטוח שכחתי משהו.

אוף אבל. אני כלכך אוהבת לאכול. מבחינתי אני יכולה לחיות חיים שלמים שסובבים סביב אוכל (תום: צריך להעתיק את מגורינו למקום שממנו הבטטות מגיעות, כמובן שבעברית פחות מליצית). אני יכולה לתכנן טיול שלם רק סביב מנות מפורסמות. אני מתרגשת כשאני יושבת במסעדה. אני לא מבינה איך גרתי באנגליה 5 חודשים.

אבל תכלס, ביני לבין עצמי, מגיע לי. באמת מגיע לי. אני שמתפארת בחילוף חומרים מהיר, שזוללת המבורגרים באמצע הלילה (אגב, להתראות ארוחות ליליות, שלום ארוחות מתוזמנות על פי כדור), שמספרת לכל מי שלא שואל שאת החורף הקר בלונדון העברתי ב2 קוראסני חמאה ענקיים לארוחת בוקר, ועל הדרך גם ירדתי 6 קילו. 

שלא תמיד מצחצחת שיניים לפני השינה (איכס! מגעילה!!), שלא מקפידה על ניקיון, שכוססת ציפורניים, שמנסה לא להישיר מבט לכיוון הB12 שליד הכיור (אם הוא לא רואה אותך) ומשתמשת בעדשות מגע שבטוח פג תוקפםן

ואחרכך שוכבים על המיטה ולא רוצים לזוז. או משמינים. או גדלים להיות מישהו שלא רוצים להיות. ועייפים כל הזמן. והעיניים כואבות. והנה אני, מתהפכת כל הלילה ולא מצליחה לישון, וכבר 4 חודשים עם הכאב גרון הזה, ואז רופאת משפחה שלא שלי צוחקת עלי, בת 22 וחצי, ממש ילדונת, ויש לה צרבת!

רשימת הנו-נו מדכאת למדי, אבל בינתיים היא רק לשבועיים. אני רוצה לבכות, ותום גם (איף איים גואינג דאון, יו גואינג דאון ווית' מי!). אולי זה חתיכת וויק-אפ קול מהגוף שלי, שמרגיש שעוד שניה הוא בסכנת הכחדה.

אניי: אתה בבית? 

דור: כן, למה? 

אני: חתכתי מהעבודה, אני חולה

דור: מה יש לך?

אני: שלבים מתקדמים של היפוכונדריה

בחנותספריםידשניה לא היה את 'פתוח, סגור, פתוח'. הזבן (מסרבת לקרוא לו מוכר) אמר לי שהחמים נחטפים, וביקש ממני להשאיר פרטים.

הה, הוא אומר לי אחרי כמה דקות, פתאום הבנתי שאני הבעלים של רשימה טלפונית של אוהבי ספרות מכל חיפה, ושעוד לא עשיתי עם זה שום דבר..

מקווה שעם המחשבה היפה על צבא גרילה של אוהבי ספרות איכותית אני אצליח לסבול אוכל תפל ודיאטטתי בשבועיים הקרובים (איכס).