שאני אוהבת אותו. אבל שקצת שכחתי איך זה מרגיש, לאהוב. וכשגרתי בלונדון כל הזמן פחדתי לשכוח: את מעשה האהבה ואת התחוללות האהבה בנפש, אבל לפעמים דווקא בחדר שינה משותף כשיושבים במרחק של 20 סנטימטר וכל אחד עם מחשבו (לא מחשבתו! מחשבו) והחלון לעולם שלו, במן אלגוריה מטרידה על העתיד, דווקא אז קצת קשה לזכור.

ונורא קל לי כבר להתייאש ולוותר על זה כי הרבה יותר קל לחיות לבד ולהכשל לבד ולהסתיר את ערימת הבגדים וערימת החלומות מתחת לשטיח בלי להראות לאף אחד, ולעשות את כל הטעויות ולהוציא את עצמך מזה לבד. יש לי חיבה גדולה לסיפורי מינכהאוזן, חיבה שגדולה מהחיבה למציאות, אני אוהבת למתוח את הפינות ולהפוך את הסיפורים למרגשים יותר, וקשה לי להגיד שאלו שקרים כי ככה אני רוצה לזכור את המציאות, בצבעים שאני בוחרת לצבוע אותם. בכל אופן אני רגילה למשוך את עצמי מהבור מהשיער שלי, וזה לא הגיוני אבל זה עובד, אבל זה לא כלכך עובד בשניים.

אבל אני חושבת שלוותר זו לא הבחירה הנכונה. כי יש לנו משהו נדיר, לפחות זה מה שאמרתי פעם, ואני נוטה לפקפק בעצמי כשאני במשבר ואני משועממת. אז אני חושבת שאני רוצה לאהוב אותו, אבל אני לא רוצה לחיות איתו.

או שאני לא רוצה את החיים שלו. לא כי הם לא טובים, וגם לא רק כי הם לא שלי, אלא כי אני לא חושבת שהם עושים לי טוב. אני לא רוצה להיות הרעייה. זה לא היה הייעוד שלי בעולם הזה. אני לא אשת איש. הוא מסכים איתי אבל הוא לא רואה איך החיים שלי כלכך טמועים בחיים שלו עכשיו שקשה לי לשים את האצבע עליהם. אני חושבת שזו מחשבה הגיונית ובריאה (שבאה בין מחשבות הגיוניות ולא בריאות).

אין לי כוח לתגובת העולם. אנשים הם כאלו חטטנים, גם כשזה לא רכלני, הם פשוט רוצים לדעת. וזה הגיוני. וכשאני מספרת שאני אולי רוצה לחפש דירה לקיץ כולם עושים לי פרצוף של 'אז אתם נפרדים?'. ההורים שלי כבר הספידו את זה. כאילו זה חסר לי. לאנשים נורא קשה עם רגרסיה, גם לנו, למרות שלפעמים אנשים מתקדמים מהר מידי, והתקדמנו מהר מידי. עברנו מהשלב של התאהבות לקשר ממרחק ללגור ביחד. עברנו לגור ביחד אחרי שלא ראינו אחד את השני שלושה חודשים! סוף השבוע הזה זה יהיה שנה, נטו הרבה פחות, ואני מותשת. למה השלב הבא חייב להיות פרידה? למה אי אפשר פשוט לעבור לעמוד במקום שנכון בשבילנו לעמוד בו?

וכן, אני מכינה את עצמי לעובדה שנפרד. זה מבאס. אהבתי אותו יותר משאהבתי כל בנאדם אחר בעולם. היה לנו קשר מדהים. ממש אין לי כוח לחזור לעולם הזה שתר כל הזמן אחרי עיניים או שדיים, ממש אין לי כוח לבדידות, אבל אני מכינה את עצמי לעובדה שזה יקרה. וזה יהיה עצוב וזה יהיה קשה אבל אני חושבת שאני אעמוד בזה. גם אם לא ביציבות. אבל זה יהיה יותר נכון בשבילנו, אז זה יהיה בסדר. ואני חושבת שעדיף להיות קצת סטור לחי ועצוב לבד מאשר בתוך קשר זוגי עם כל הטקסיות והלוח זמנים לסופי שבוע ושזה לא עושה לאף אחד טוב. ובסופו של דבר, אנחנו אוהבים אחד את השני ולא מנכסים אחד את השני, ומתוך האהבה הזאת אני רוצה שיהיה לו טוב. וגם לי. ואני חושבת שדווקא העובדה שאני לא מפחדת להיות לבד מחזקת את הקשר שלנו עכשיו, כי אני יודעת שאם באמת נשאר ביחד זה יהיה כי אנחנו רוצים, ולא כי אנחנו מפחדים מהעולם שבחוץ. וזה מרגיע אותי.

אני מאוד גאה בעצמי שאני מצליחה לכתוב דברים כאלו, בכזה אורך רוח. זה מאוד בוגר מצידי יחסית לדברים המאוד דרמטיים שהייתי נוהגת לכתוב. ודווקא התיישבתי כדי לכתוב על המפגש שהיה לי היום עם יורם קניוק שהרשים אותי מאוד, ושהתחלתי לקרוא את 'המרד השפוף' וזה גורם לי לחשוב ולהרגיש חיה, אבל כנראה שזה מאוד העיק עלי. וכן, לאחרונה אני מאוד עצובה ומוטרדת ובוהה בקנאה שעות בפייסבוק והפעילויות היחידות שאני עושה עם עצמי זה להתאכזב או לשכוח דברים ואז להכות לעצמי על העצם הזאת מעל הגבה, וזה לא כיף. ולא מגיע לי לחיות ככה, בחוסר כיף. אני מרגישה לא אהובה, ואני מרגישה תקועה במקום וזה לא חיים ששווה לחיות אותם. ואני רוצה להוציא את עצמי מזה, גם אם זה אומר לצאת מהשגרה המוכרת שבטח כל מיני אנשים מקנאים בה דרך הפייסבוק.

וזהו. שתדעו(נה).