אחרי שדיברתי עם אלון היום חשבתי על איך הייתי מגדירה את הקשר איתו במילה אחת. אני תמיד חושבת שזה היה עירום. ואז ניסיתי לחשוב על עוד קשרים שהיו לי.

עם אסף ההיגיון הציע מין, אבל שניה אחרכך חשבתי שתל-אביב אולי משקפת את הקשר הזה יותר טוב. כי הקשר עם אסף היה גם עם תל אביב, ולהסתובב בדיזינגוף בלילה ולא להחליט מה אני חושבת על העיר הזאת.

ואצל תום מיד חשבתי: אהבה. ואז חשבתי: ראשונה.

וזה היה אמיץ מצידי. המילה אמיץ עולה הרבה לאחרונה בנסיונות שלנו להגדיר דברים. דור אמר לי: את עושה דבר אמיץ. לחזור לגור לבד. בנות מהעבודה שמתחילות טיפול אורתודנטי מקבלות השתאות והערכה מכיווני. הצורך הזה להגדיר פעולות שלנו כאמיצות, כשאנחנו רואים את המציאות נכוחה או עושים משהו שאנחנו צריכים לעשות, רק מראה באיזה עולם פחדני ומאונן אנחנו חיים. הרי ברור שאני צריכה לעזוב את הבית הזה כבר, הבית הזה זה כמו מיטה חולה, הדינמיקות מרטיבות את הקירות ומותירות בנו עובש. זה הדבר הנכון לעשות, אנחנו חיים מתים, ישנים גב אל גב.

כבר עשיתי את זה בעבר. גרתי לבד, וגם הייתי לבד, וגם הייתי בודדה, וגם בישלתי לעצמי ארוחת שישי והצטנפתי במיטה גדולה. להגדיר את זה כאמיץ נותן לי יותר מידי לגיטימציה לחזור לחיק המוכר של ה..

אין לי דרך אחרת להגדיר את זה, אבל נישואים.

ואני עוד לא רוצה שנהיה נשואים.

אני מציפה כי פתאום הבנתי שאני כבר לא כותבת. כלומר, חלמתי בהקיץ במקלחת שאני עושה טיול בארה"ב לבדי ואני כותבת יומן אינטרנט על כל מיני אנשים שאני פוגשת, וכל הסיפור שלי מוכתם בשמות אמריקאים כאלו. אני תמיד מספרת סיפורים, גם ששואלים אותי משהו פשוט, ואני מזכירה אנשים כאילו כולם מכירים אותם. בגלל זה חושבים שאני מדברת הרבה. אז כמו שפה יש לי מאיה ודור ותום ודרור ונועה ובר ושמות עבריים כאלו, מחוספסים, שמות שמשתרגים על בתים ונטועים באדמה, אז שם יהיה לי ספנסר וג'ייקוב ומארק ודיוויד (אני לא בונה על חברות בנות), ואני לא אפחד לכתוב את השמות האמיתיים שלהם כי הם לא ידעו לקרוא אותי גם אם ירצו, ואף לא אחד מהם יצליח לבטא את השם שלי כמו שצריך, מיכל, הם יאבקו עם הכ' במעלה החך ויבטאו אתת  זה בהשתאות, שם כלכך ישראלי, שם שאומר אני מכאן, שמוריד ממני את כל החשדות, שם כלכך טבעי כאן שהוא אפילו לא בנאלי, שאני מציגה את עצמי ובתת מודע משווים אותי למיכליות אחרות שהם מכירים. היא מיכל, היא בסדר, למרות שאנחנו תמיד משוגעות. מיכלי, נוזפים בי לפעמים כדי להזכיר לי את מערך הכוחות, מיכלי, מלטפים לי את הלחי שאהבה, אף אחד לא יכנה אותי כך בחיבה (קשה לקבל משהו שלא מצליחים לקרוא לו בשמו).

ואז הבנתי שכבר עשיתי משהו דומה וחייתי בחו"ל, זו מחשבה שמעירה אותי מהרבה הזיות, וגם אז לא כתבתי. אני כבר לא כותבת. לא כתבתי שם ולא כאן. אני לא כותבת בסקאלה של 35 מעלות, לכאן או לשם. ושאני מאבדת משהו שהחיים שלי סתמיים בלעדיו. שהם סתם. לא חיים שכדאי לחיותם.

וזה תמיד הדבר היחיד שהיה לי, המילים. ובתור כישור יחיד, הוא לא כזה מדהים. אולי בוסרי תהיה מילה טובה יותר.

אז אני לא סוכרת את כל השלשלת מילים הזאת מהימים האחרונים, כי אם יש משהו שלימד אותי הטוויטר זה שאם קיים ריבוע ריק אני אמצא את הדבר המתאים לכתוב בו.

והבלוג הזה חסר לי קצת.

(לפחות עד הטיסה בשבוע הבא)