"זה קצת מפחיד שמישהו יסתכל ויראה את השברים שבפנים"

עריכה: אני לא חושבת שאני יודעת לפלרטט ואני לא חושבת שאף פעם ידעתי. אני חושבת שזה כמו שאני לא צוחקת מנימוס או שותקת כשצריך, לא מבינה את המשחקים האלו וגם ברגעים שאני מבינה אני עושה אותם בעילגות.

קשה לשמור בבטן, קשה לי לתפקד כשאני מבולבלת. פלרטוט מבלבל אותי. לא ברור לי מה קורה. לפעמים אני בוהה בבחור שמולי ושואלת 'מה?'. לפעמים אני בכלל לא מבינה שזה קיים.

כשאני מעוניינת אני מבטאת את זה בדרכים הכי פרימיטיביות שקיימות: אני מסתכלת אל הבחור, אני משהה את המבט, אני מחפשת בקרבתו, אני שופכת את עצמי לפניו. אז הם בורחים ומעדיפים את אלו שצולפות בהם במילים. אני מסוגלת לעשות את זה, כי אני חדה וחושבת מהר ומשתמשת במילים נכון. בהרבה תחומים בחיים אני שנונה וחריפה. אבל אני לא רואה מה הטעם בפלרטוט. אולי אני מגזימה ועושה את זה לפעמים למרות שכרגע אין לי זכרון מזה. בדרך כלל אני נבהלת ובורחת או משתמשת במילים בעוצמה שהיא מעבר למקובל. לפעמים אני משתמשת בזה כדי להעיף טיפוסים לא רצויים. אולי בגלל זה זה לא עובד טוב.

היום ראיתי אותם מפלרטטים. מוזר להיות הצלע השלישית. מה אני אמורה לעשות או להגיד? אם אשתוק זה יהיה ברור מידי? אני גם רגילה לדבר על עצמי וזה עושה אותי בלתי נסבלת. כל הפעולות האלו שאנשים עושים ומעולם לא גילו לי איך, כמו לחלוף על בנאדם שאני מכירה בבוקר (מה אומרים?), או לפגוש אותו אחרכך באוטובוס (איך שומרים על שיחה?). פעולות קטנות שמחרידות אותי. אני נפתחת מהר מידי לאנשים. אני דווקא סוכרת על עצמי זמן רב, אבל כשזה נפתח כאילו הגוף שלי הוא התיקים האלו שעשויים רק מריץ'-רץ' ואני נפרמת והופכת פסים צבעוניים וכל תכולתי נשפכת על השולחן. זה לא מחמיא.

אני משקיעה כלכך הרבה זמן בבחירת בגדים ועגילים ובסופו של יום אני מגלה שאני זו שלא מחמיאה לעצמי.

הסיפור הזה מאוד מבלבל אותי. רוב הזמן אני מתבאסת שהוא בטח לא רוצה וברגעים הבודדים כשאני מרגישה שאולי מתעוררת בו מחשבה אני מבינה שעדיף לכולנו אם הוא לא ירצה. כי מה זה טוב עכשיו, גם באקלים הזה שאנחנו חיים בו, זה פשוט בלתי אפשרי.

רק לפעמים בא לי לגעת בו, עכשיו אני חושבת לחי וזה נשמע לי קצת מוזר, אולי ביד (קלישאה), אולי בסוף של השוק (שלא יעוף לי) ולהגיד לו שהוא מרגש אותי מאוד. אבל זהו.