האמריקאים הם אנשים נורא נורא נחמדים. אם אתה שואל אותם שאלה הם יעצרו הכל ויחככו בדעתם שעה ארוכה כדי לתת לך את התשובה המדויקת ביותר. הם יתייחסו אליך בלבביות ויצחקו איתך על הדרך. בעיקר נותני השירות שלהם, לרוב אנשים מבוגרים, שנותנים את כל הלב שלהם לעבודה. זה לרוב החיים שלהם, אז למה לא?

זה מפגש לא טוב בין אמריקאים לישראלים, למרות שעל פניו נראה שהוא מעולה. הם מאוד אוהבים אותנו, אולי האחרונים בעולם, ואנחנו כל הזמן חושבים איפה לדפוק אותם. כלומר להרוויח או לא לשלם או לעקוף בתור ולהעמיד פנים שאנחנו לא מבינים למרות שאנחנו מבינים מצויין. ואמריקאים, הם מהסוג שסומך עליך בעיניים עצומות ונותן כמה שצריך עד הפעם האחת הזו שהם תופסים אותך. ואז האמון נגמר, אתה מת בשבילם.

אפשר להשליך את זה על המצב המדיני, אבל אני מאוד מרגישה את זה עכשיו בטיול. המשפחה שלי מתנהגת בחזירות. אני לא אוהבת את זה.

יום אחד היחסים האלו יתפוצצו.

פקידת הקבלה פה קראה לי סוויטי. החיבה היומיומית הזאת הפתיעה אותי למרות שעל פניו חייכתי לה בחזרה. כמו שמישהו נוגע בי, סתם, מגע של חולין, או פתאום עומד אליי נורא קרוב ולשבריר שניה אני מסתמרת והפנים שלי קופאות בפחד. מגע פתאומי של חיים, התמוססות של תחושת הנפרדות. שבריר שניה אחרכך אני מחייכת בחזרה.

הם עושים את זה הרבה, האמריקאים, חביבים ככה בלי סיבה. קודם אמא שלי צעקה עליה והיא היתה נורא לחוצה, ולמרות שדי גישרתי ביניהן היא לא היתה חייבת לי כלום. תכלס, יכול להיות שהדבר הזה הרס לה את היום ושעלי צועקים אני מייד מתגוננת והעלבון מחלחל פנימה ונספג ונשאר לשעות ארוכות. כמו כביסה לחה שמתחילה להרקיב. רקבון של עלבון.

פה זה נחמד. ניסיתי לחשוב מה היה קורה בארץ אם מישהו זר היה קורא לי בשם חיבה. מה, מותק? מתוקה? כפרה? 

זה תמיד בנימה של זלזול. להראות ולהזכיר לי מה מערך הכוחות.

כמו שבתיכון הרבה מורים קראו לי מיכלי. גברים. תמיד תהיתי איך זה ממשיך וקורה. לא הייתי מגדירה את עצמי כתלמידה חמודה: הייתי דעתנית ואופוזיציונית ודי חצופה ולא חייכתי הרבה. כשמשהו לא נראה לי, הערתי על זה. תמיד בהומור. ואיכשהו תמיד זה חזר, מיכלי.

גם בביה"ס, גם המורה לנהיגה וגם לאחרונה, אחרי שנים, פתאום המורה לפסיכומטרי מפתיע- אֶה, מיכלי! 

ואז הבנתי מה מרגיז אותי בזה. זה תמיד היה כדי להעביר איזה נקודה. חושבת שאת כזאת חכמה? תזכרי מי כאן המבוגר האחראי ולכן הצודק. זה תמיד בא עם איזה משהו אחרכך- אה, מיכלי, תרגעי. אה, מיכלי, תזכרי ש-. או שלוש נקודות שאני אוכל לנחש לבד שעכשיו תורי לשתוק.

וחבל, כי אני דווקא כן אוהבת שקוראים לי ככה, אם אומרים את זה ברוך, שמגלגלים אותו על הלשון בחמלה. הרבה זמן לא הרגיעו אותי ככה.

אני לא יודעת אם אני מתגעגעת אליו או שאני מתגעגעת אלינו. למה שהיינו בכל אופן.

הפסקה כפויה ויזומה. מעניין אם הוא מרגיש מחסור או הקלה.