אני כל הזמן חושבת על השיר הזה של החברים של נטשה. אז כן, אני עוד אוהב, כבר עכשיו אני מוצאת את עצמי נרגשת, אבל כרגע אני מרגישה: אין לי כוח. לעזאזל, מה הטעם. לפני שנה רציתי לצעוק בקול: תראו, מצאתי. ובאמת מצאנו. ישבנו אחד מול השני נרגשים כלכך, כל פרט שגילינו אחד על השני העביר בנו צמרמורת נעימה. הוא היה כותב לי כמו שכבר הפסקתי להאמין שיכתבו לי. הוא אהב אותי כל כך.

וככה זה איתו, תוך ארבעה ימים הוא הבין שאני אהבת חייו, תוך שבועיים כבר חלמנו על עתיד משותף. אני לא חושבת שהוא אוהב אותי יותר. אני לא אומרת את זה בחרדה. אני לא מאיימת עליו עם ההבחנה הזאת. כבר הרבה זמן אני מרגישה שהקשר הזה מתיש אותו, שהוא מתאמץ לאהוב אותי. מנסה להזכיר לעצמו כל הזמן. גם אני מותשת. גם עכשיו, בטיול, אני מנסה להבין אם אני מתגעגעת אליו או אלינו. אליו או לקרבה הזאת. 

(היינו אומרים הרבה: אני אוהב/ת אותנו)

אני מוצאת את המחשבות שלי נודדות לאנשים אחרים. כשזה נודד אליו זה בעיקר אבל. זהו, אני צריכה להבין כבר, זה נגמר.

לפני שבועיים הוא הכריז על הפסקה. ואז טסתי. ולא היה לי שניה אחת לבכות.

אני לא מאמינה שאני נפרדת מחבר שלי, בחור שלימד אותי אהבה, שלפניו חשבתי שלהכנס לקשר זה עניין של מקריות, בחור שאהבתי כלכך שטסתי אחריו לארץ אחרת, ואין לי שניה אחת לבכות.

וגם עכשיו אני עוצרת כמה שניות כדי ללחוץ על העיניים ולהחזיר את הדמעות פנימה, שירקיבו אותי מבפנים.

אני אהיה בסדר. אני יודעת. אף אחד מהחברים הקרובים שלי לא דואגים לי. עוד שבוע וחצי אני בארץ ואני אחזור לגור לבד ואני אלמד את עצמי מחדש את אהבת המרחב. ואני אהיה בסדר. אבל עכשיו כל מה שבא לי זה לבכות שנתיים כדי לנקות את הגוף שלי מכל האהבה שהרקיבה והפכה להיות אכזבה, אני רוצה לבכות ולבכות עד שאתייבש ואתעייף והכל יהיה קצת קהה יותר.

ושההורים שלי יפסיקו לשאול אותי- נו, ומה חבר שלך מספר?