לילה אחד בתקופת לונדון יצאנו לפאב. כל התקופה הזאת חלפו אנשים בחיינו, נכנסו ויצאו מהחנות, ישנו לילה או שניים בדירה, סתם ישראלים שקפצו להגיד שלום. ופעם אחת יצאנו לפאב, אני ובחורה שקראנו לעצמנו חברות ועוד בחור. קצת מסובך להסביר מי הוא היה בדיוק, אבל הוא הגיע מהארץ לצלם סרט על מישהו ששתינו הכרנו ומאוד חיזר אחרי הבחורה. גם מושא הצילום וגם מפיק הסרט, אבל בצורה סמויה יותר. היא מהבחורות האלו (אני אף פעם לא מבינה איך אני לא הבחורה הזאת, ומצד שני מבינה מאוד).

אז ישבנו שלושתינו בפאב, אחרי העבודה, היתה אווירה נחמדה ולא הרגשתי מיותרת למדי כמו שקורה לי הרבה. מפה לשם גילינו שגדלנו באותה העיר.

התחלנו להצליב מידע וגילינו שלמדנו באותו היסודי ובאותו הרחוב והיתה איזו שנה שגרנו בניין ליד בניין. מהר מאוד התחלנו להחליף חוויות, להזכר בקושי במורים ובנופים ובדמויות מפתח (כמובן שהבחורה השלישית התעצבנה קצת שלא מדברים עליה, אבל מילא).

ואני זוכרת שנורא התרגשתי מכל העניין הזה. אני יושבת בפאב בלונדון אחרי כמה חודשים של קור וגעגועים ודווקא שם אני פוגשת מישהו שגר דקה ממני, שאנחנו חולקים חוויות משותפות. באותה התקופה תפסתי את כל העסק כמגניב ביותר, אפילו עכשיו זה קצת לא נתפס, המקריות של העולם. לפגוש שכן 5 שעות טיסה מהבית.

והיום, בחיים אחרים, מישהו אמר לי שהוא שם לב שדווקא האנשים שהוא לא חשב שיאהב הופכים עם הזמן להיות החברים הכי טובים שלו. לא היה צורך להסביר את המובן מאליו, הוא דיבר עלי.

(תצטרכו לסמוך עלי בקטע הזה. למרות שאני לא לגמרי סומכת על עצמי)

ואיכשהו שני הסיפורים האלו קשורים אצלי בראש. נורא.

אתמול ואני ותום עשינו את השיחה. אנחנו פרודים. 

אסף (!!) התקשר לראות שהכל בסדר. אמר: את נשמעת בסדר, לא שבורה

אני: לא שבורה, קצת סדוקה. תמיד הייתי