אז כבר שלושה חודשים אני אוכלת עליך סרטים, מנסה להסתכל על המצב בלי הסחות דעת ללא הצלחה: עם חבר, בלי, רחוק, קרוב, בכל מיני סוגי קרבה, אולי יותר, קשה לשים את האצבע ולהגיד מתי זה התחיל, פתאום נהיה משהו, ואתמול גם אתה לא הצלחת להזכר, מתי זה קרה, מתי התחלנו למצוא חן בעיננו, להתרגש ולאכול את הלב. ככה היו החודשים האחרונים.

כי זה לא יכול לקרות, כי הוא בטח לא רוצה, כי אף אחד לא רוצה אותי, כי אני צריכה להיות לבד, כ"כ הרבה אשמה, ועוד לא החלטתי אם אתמול משמח אותי או לא, אם היה עדיף שאולי לא היית רוצה, ממש סמכתי עליך עם זה, אני מרגישה שאני בונה ארונית לחדר ולקראת הסוף מוצאת חלק חשוב. איפה לשים את זה? איפה במהלך השבועות האחרונים, שבועות של בנייה, של אבל, של שיפוצים בנפש ובהתנהגות אני מצליחה לשים את הנשיקה הזאת אתמול, את הנשיקות על היד, את כל האמת הזאת שיצאה פתאום, לא חשבתי שהיא תצא. בעולם מקביל הייתי יוצאת מהאוטו ומושכת את זה עוד כמה חודשים. באמת סמכתי עליך שלא תרצה.

תמיד בזתי לבנות האלו שיוצאות ממערכת יחסים ונכנסות לעוד אחת, ובאיזשהו מקום ידעתי שהן בחורות כאלו שרוצים אותן כל הזמן והן פשוט מסכימות, הן לא יודעות איך זה להיות לבד. הן נראו מוצלחות מידי ולפיכך קצת בזויות. האם הפכתי לבחורה כזאת?

עוד לא החלטתי מה אני חושבת על כל זה. רק שזה ממש נחמד, אתה רך כל כך.