יש לי אלפי דברים לעשות, אבל אני מתחמקת מהם.

לקחתי ספר שירים של רוני סומק מהספרייה, שתיים בעצם, בשביל העבודה בספרות. לקח לי הרבה זמן לפתוח אותם, אבל בכמה ימים האחרונים די נכנסתי לזה הרבה. הוא מוזר, אבל אחרי כמה שירים אתה מתרגל לזה, הפוסט-מודרניות הזאתי. הכתיבה שלי קצת מזכירה את זה, שזה נחמד, כי אחרי המון יהודה עמיחי ורחל, וכל מיני גאונים שכותבים עם מבנה ורגשות אמיתיים, פתאום שירה שהיא קצת מתחכמת, זה נורא נחמד. נותן לי תקווה אחרי הכל.

אז עכשיו כל מחשבה בראש שלי היא בצורה של דימויים, זה סוג של מעצבן.

גם כתבתי שלשום בלילה שני שירים. לא הכי בשיא, אבל יצאו נחמד. לא מאולצים משהו.

זה זן מאוד מיוחד של שעמום, כזה של בדידות. של ללכת לבצפר ולא לדעת איפה לשבת, זה להתבוסס במחשבות שלי לבד, זה להרגיש שכל העולם נגדי, עוד כמה דברים מתבכיינים שכאלה (ואני לא אגיד "בא לי יום אחד להעלם ולראות אם מישהו ישים לב לזה", אבל זה קיטשי מידי אפילו בשבילי).

יש לי המון דברים לעשות, אבל יוצא שאני לא עושה כלום. אני חייבת לעשות שיעורים כי כמה מורות התחילו לאיים עלי בקשר לזה. אני צריכה לטייל עם הכלב, ולסדר את החדר, וכביסה וכאלה. אני צריכה ללכת לחד"כ, אבל אין לי כוח.

אכלתי היום- יוגורט, קפה, לחמניה עם גבינה וזיתים, פיצה, נמסבכוס אפונה עם שקדי מרק וקצת לחם בצד. למי אכפת.

אני: אהה, אני כלכך עייפה!

איתי: לא, את שמנה.

ואני לא הכי מרגישה, האמת, אני די מוציאה כל מחשבה כזו מהראש שלי כי הבנתי שהיא מטומטמת (גם בגלל שהתעסקות מוגזמת בגוף גורמת למוות, נפשי לפחות, אתה הופך להיות עבד של פריכיות, וגם כי אני לא שמנה. סתם מרופדת קצת בבטן), אבל זה לא תמיד נעים לשמוע.

מעניין אם הוא אמר את זה ברצינות כי מצד אחד הוא טיפש קצת (במובן החמוד של המילה) ויש לו קטעים שאתה לא יודע עד כמה הוא רציני, אולי הוא סתם אמר לי את זה כדי לצחוק עלי כי לפני זה הוא אמר "את כזו קטנה", ואני צחקתי עליו שאני לא (כי אני לא! אתה לא יכול להיות קטנה כשאתה 1.70!). מצד שני, לפעמים הוא אומר כל מה שעולה לו לראש בלי לחשוב על זה, כמו לדבר על החצי שעה האחרונה שלו בשירותים.

אני צריכה חברים חדשים.

לא יודעת מה קורה איתי, אני כבר לא מסוגלת להתעורר בבוקר. אני עם שלוש שעונים מעוררים (בפלאפון כולם), וכל הבית מתעורר ברווחים של רבע שעה, ורק אני לא.

ואני עושה הכל- משנה את הרווחים, את הצלצולים, שמה ממש ליד האוזן, או רחוק כדי שאני אצטרך לקום, על רטט, הכל ממש, אבל זה לא עובד. אני יעני אומרת לעצמי "עוד 5 דקות" וחוזרת לישון, לא משנה כמה אני מתכוננת נפשית לילה לפני זה ומאיימת על התת מודע שלי בקסמים מאגיים.

אז היום אמרתי, נמאס לי, לא אכפת לי מה, אני חייבת להתעורר ב5:45 ויהי מה!

ב7:05 התעוררתי בבהלה והבנתי שאני כזו לוזרית.

ואני שונאת את זה. אני שונאת לאחר למקומות, לא רק לאוטובוס. אני שונאת את המבט הזה של האנשים שחיכו והאי נעימות הזאת שלא משנה איזה תירוץ תביא, עד כמה שהוא יהיה נכון הוא יהיה תירוץ. ואני שונאת את העובדה שכבר אנשים קובעים איתי חצי שעה לפני מה שאמור להיות כי הם לא סומכים עלי. ואני שונאת לאחר גם אז.

ואני שונאת בבוקר ב7 וכמה דקות להבין שפספסתי שוב- כי לא קמתי/ התארגנתי/ התמהרתי בזמן, ואז או לדלג ולהגיע רק לשעה הבאה (שזה לא כיף בכלל כשאתה קם לשעה הרגילה), או להפציר באחד ההורים שייקח אותי.

ואני שונאת את הזלזול מצידם, 10 דקות לפני שאני אמורה לצאת מהבית "נו, את מתכוונת לאחר גם היום?" מהפה של אבא, מושך ומטעים כל מילה, נהנה מכל רגע. ואז במשך 10 דקות, כל 20 שניות פולט הערה של "את עדיין לא מוכנה? את עדיין בלי נעליים? אופס, איחרתי! קח אותי! קח אותי!", ואז באמת לאחר והוא לוקח אותי, וכל הדרך יורד עלי חופשי, וכל בוקר מחדש. אני כלכך שונאת את זה.

ואני מנסה, ולא מצליחה לא לאחר. גם כשאני הכי מאורגנת ואני אומרת למישזהלאיהיה "אני עם נעליים, אני עם הכל, אני יוצאת עכשיו", אז בדיוק נזכרתי שאני צריכה לקחת מלמטה משהו, או שאני לא מוצאת את הפלאפון או המפתחות, או כשאני כבר בחוץ ואבא שלי בדיוק חוזר או לראות ששכחתי משהו ממש חשוב.

ולארגן לעצמי שעה ורבע של התארגנות (מרבע לשש עד שבע), ובכל זאת לא להספיק אותה. אני זוכרת דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שנה שעברה, ניסינו לפתור את זה, הכל. אני מארגנת תיק יום לפני, אני מארגנת בגדים יום לפני. נשאר לי רק להתקלח, להתלבש, להסתרק, וגם את זה אני מצליחה לעשות בקושי. בלי לאכול ארוחת בוקר כי אין זמן, בלי לקחת אוכל לבצפר, ובכל זאת מאחרת.

מיום ראשון לפני שבועיים (שזה יוצא 12 יום) הצלחתי להגיע בזמן לאוטובוס רק פעמיים או שלוש. זה מטורף לגמרי.

אני פשוט כפייתית בזה, וזה מציק לי, ואני עושה הכל ולא מצליחה. כמו זה מהסיפור של אתגר קרת שהיה לו מחלה שהוא תמיד קם 10 דקות אחרי הזמן. וזה לא איחורים של 5-10 דקות, זה חצי שעה-שעה. החברים שלי כבר עזבו התייאשו- נעלבו ממני, ממורים לא נעים לי להגיד את אותם תירוצים, ובכלל, זה נמאס לי ולא נעים לי, אבל עשיתי כבר הכל.

ועכשיו אני גם לא מצליחה להתעורר בבוקר, פשוט נהדר. עם שלוש שעונים מעוררים.

עכשיו אתם מבינים כמה התעצבנתי כשאביטל אמרה שאני פשוט "מאחרת כי נוח לי עם זה"?

נורא מעצבן אותי להבריז מסוציולוגיה ולגלות שלא היה שום דבר מיוחד בשיעור, כי גם כשאני כן נמצאת בסוציולוגיה אין שום דבר מיוחד בשיעור, ואז למה אני בכלל נכנסת לשיעורים האלו אם אני מצליחה לשמור על ציונים טובים כשאני לא מקשיבה למילה ממה שהיא אומרת.

וזה כמו שאני לא באה לבצפר וכשאני שואלת "מה היה היום? משהו מיוחד?" אנשים אומרים לי כלום.

כן, זה נגד ההיגיון, כי זה יותר מבאס לפספס משהו, אבל אם לעשות משהו או לא לעשות משהו נותנים לך בדיוק אותו דבר (=כלום), זה נותן הרגשה ריקנית קצת של 'למה בכלל לטרוח'.

הכל כלכך סתמי.

זה היה אמור להיות פוסט "משעמם לי, בא לי משהו", אבל למה פוסטשורה עכשיו, אז אמרתי שנו, בטח יש לי עוד כמה דברים בראש.

קורה.

בא לי אש.