לא הגיוני שאני לא כותבת. לא הגיוני שהתחילה השנה והתחלתי קשר חדש ועברתי לדירה מהממת ויפה שרק אני בה (בינתיים) ושהלילות מכים בי בקרירות סתווית ושאני לא כותבת.

רק בטוויטר. הקונספט הזה קוסם לי למרות שככל הנראה איני קוסמת לו בחזרה. זה כמו אסאמאסים להמונים.

לפני כמה ימים אמרתי לבחור שנורא חשוב לי להותיר חותם בכל מקום שאני נמצאת בו: על אנשים, בעבודה, באיך שדברים מתנהלים, ושלא תמיד אני מצליחה. ושבכלל, שהתשובה היחידה שלי לחרדה מהמוות זה להותיר חותם שיחיה אחרי שאלך, למשל בלב של אנשים. ושהסיכוי היחיד שלי זה דרך המילים. שאני לא יודעת עד כמה אני מוכשרת או עד כמה אני טובה בזה עכשיו אבל זה הדבר שאני חייבת לעשות. לפעול בתוכו, הכתיבה. שאני חייבת להשתפר כי אין לי סיכוי אחר.

ואחרכך הוא שאל אותי איך הטוויטר עוזר לי בזה. הוא לא.

כשאני חושבת על עמוס עוז שבגילי כבר כתב לעיתון, ועל דויד גרוסמן שבשלב הזה של חייו הסתובב בגדה המערבית והתרשם לעצמו ואחרכך לעולם. איפה זה ואיפה אני? זה נשגב מבינתי. אנשים שעובדים בזה, מייצרי מילים, משפטים, רומנים: קמים בבוקר, עובדים וכותבים. אני לא רוצה להיות מהאנשים האלו שכל החיים חולמים על ספר, מוציאים אחד בגיל המעבר ומרכזים בו את כל התקוות שלהם. אני לא רוצה לחכות כל כך הרבה זמן. אני קוראת דברים שכתבתי בתיכון, עם כל הבוסריות שלהם היתה בהם כל כך הרבה חיות. היה לי משהו שהיום כבר אין לי.

אני לא רוצה לוותר על זה.

(והנה אני לא יודעת איך להמשיך)