אני כבר הרבה זמן חושבת על זה, ולמרות שאני יודעת שאין בשביל מה, אני כבר רואה את זה לפרטים.

איך אני פשוט אברח מכאן. אקח את כל הכסף שיש לי ואסע לאיזו עיר. תל אביב, נתניה, אפילו פתח תקווה, לא אכפת לי.

ואני אעבור לשם לכמה זמן. בת 16, גרה לבד בתל אביב. בבקרים אני אעבוד, וגם אח הצהריים. לא אכפת לי איפה, במלצרות, בבית מלון. לא בזנות או משהו, משהו בנאלי. אחרה"צ אני אלמד, פעם בכמה זמן אעשה בגרויות דרך אקסטרני.

לבד, הכי לבד. בלי הורים, בלי משפחה, בלי חברים. אפילו לא בובה שאוכל להתכרבל איתה בלילה.

איפה אני אשן, אני לא יודעת. לא צריך להיות שם איזה מקום לאנשים שבורחים מעצמם?

זה דפוק לגמרי. פעם כשהיה נמאס לך יכלת לקחת את הדברים וללכת, המסגרת חנקה אותך אז ברחת. לא היה לך לאן, לא היה פתרון, אז פשוט שברת את כל הקופות והלכת.

והיום יש כלכך הרבה מקומות ללכת, יש כלכך הרבה מקומות לפנות, ספרי עזרה לכל בעיה, מומחים לכל חרא שאי פעם עלה לך בראש. יש מסגרת לבריחה מהמסגרת, אין לך כלום עכשיו, אתה חנוק.

אז שלבנאדם רע אין לו באמת מה לעשות. הכל שטויות.

פסיכולוגים, טיפולים, יועצים בבצפר, חברים. ניסיתי הכל, זה כלום. החיים שלי מאסו בי, ואני בהם.

לא בעצמי, בסביבה. נמאס לי.

אז מה אכפת לי, לקחת את הכל, את עצמי, ורק במקום אחר. להתחיל מאפס, הכי מאפס בעולם, אבל גם זה יותר טוב ממה שאני עכשיו.

אני לא יכולה יותר עם המשפחה שלי, שאף אחד לא שם עלי בשיט כאן. שחברים של אח שלי גונבים לי דברים מהחדר, וההורים שלי שמים עלי זין.

אני לא יכולה יותר בבצפר, אני באה לשם סתם. אין לי בשביל מי, אין לי בשביל מה. אין שום בנאדם שהייתי רוצה להגיד לו שלום שם, או מקצוע שהייתי רוצה ללמוד. חצי משיעורי סוציולוגיה הברזתי או ישנתי או בהיתי בקיר וקיבלתי 95, מה אני צריכה את החרא הזה. אני מסוגלת לבד, אני יודעת.

אני לא יכולה יותר עם האחר"צים, אני לא עושה בהם כלום. אין לי עם מי להיות, לא בהפסקות, לא בכלום.

אין לי אף אחד, אפילו לא בנאדם אחד בעולם. אנשים פשוט מאסו בי, או שלא היו שם מלכתחילה. אין לי שום חברים, שיקשיבו באמת, מתוך רצון לשמוע.

אני בודדה. אני כלכך בודדה.

אז מה זה משנה כאן או שם?

רק הלילה, השינה הזו לבד, החושך, מפחידים אותי. השאר, אני כבר לא חושבת שאכפת לי. אני לא מסוגלת כאן יותר.

אבל אני לא אעשה את זה. כי אין לי איך, או לאן, או אומץ.

הלוואי והיה לי בנאדם בעולם שאני אוכל לברוח אליו, או סתם, הלוואי והיה לי בנאדם בעולם.

אני חייבת לברוח מפה, אני לא יכולה עם החיים האלו יותר, וזו האפשרות הכמעט יחידה, ואני לא רוצה להשתמש באופציה השניה.

אין לי מקום להתמודד. כשאנשים לא רוצים להיות איתך כי נמאס להם, אין לך מה לעשות. שאין אף אחד בבצפר, גם זה. כשאתה מדבר עם המשפחה שלך ומדבר ומדבר ואף אחד לא שומע, והם לא רוצים להשתנות, מה, להמשיך לצרוח? ללכת לטיפול? לא, גם זה לא עבד.

הפתרון היחיד שלי זה לברוח, ואין לי לאן, ואני לא מסוגלת יותר.

אני לא יודעת כבר מה לעשות.

רק כבר לא אכפת לי.

או שאכפת לי יותר מידי.