בכיפור האחרון נתקלתי ביומן שלי מלפני 3 שנים. מלבד הבלוג אני מפזרת את המילים שלי בהרבה מקומות ברשת ובחיים. בכל מקרה, קראתי קצת על סוכות ועל דברים שחשבתי אז. מאוד התעניינתי אז בחגי ישראל וגיליתי שהמנהג לשבת בסוכה מייצג בעצם את ההכרה בארעיות של החיים שלנו. החיים בסוכה למשך שבוע ולא בבית הנעים גורמת לאדם להעריך את מה שיש לו, לחשוב על כל מה שהיה לו ואבד או מה שאבד לו ונמצא. זה גם חג מאוד סוציאלי: אחד המנהגים הוא הפרשת מעשר לבית המקדש (שהיה אמור להגיע לעניים) וגם הזמנת עניי העיר אליך לסוכה. סוכות בעצם מייצג את חשבון הנפש החברתי שבנאדם עושה עם עצמו בתקופה הזאת בשנה: ביני לבין עצמי בראש השנה ובימים הנוראים, ביני לבין חבריי/ אלוהים ביום כיפור, וביני לבין החברה בסוכות.

ברמת העקרון אתם בטח מצפים לפוסט חברתי, ולמרות שיש לי כמה דברים בקנה (המחאה בקיץ, ספינים, גלעד שליט) אני אדבר בכל זאת, כהרגלי, על עצמי.

לפני 3 שנים מאוד הסעיר אותי לעשות חשבון נפש בסוכות. היתה לי תקופה לא קלה אז. הרבה דברים שהיו לי מובנים מאליהם אבדו לי. בדיוק עזבתי את הגרעין וריחפתי לי באטמוספירה התנועתית, הבדיקות דם שלי יצאו לא תקינות והשעו אותי מהתפקיד בצבא, אנשים שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם הפנו כלפי את הגב, ולעומתם אנשים אחרים, חלקם זרים, בחרו להושיט לי יד. הייתי נוסעת לצבא, נטחנת בתורניות, מקבלת יחס די מזלזל מבנות הגרעין שעזבתי ומהרבה אנשים שאכזבתי, לא הדרכתי שזה תמיד סממן לתקופה מבאסת בחיי. היה לי רק את אסף, רבנו הרבה ותהיתי רבות על קנקננו, על זוגיות וכו'.

חשבון הנפש הזה גרם לי לגחך. איך רק עכשיו מישהו הזכיר לי להנות ממה שיש לי? בדיוק שהרבה דברים שהיו לי, שנסכו בי תחושת בטחון, כבר אינם? שגם מה שהיה לי, לא שימש לי כבית?

אני לא זוכרת את התקופה הזאת כל כך טוב ואני יכולה להגיד שגם בדיעבד היא כנראה היתה מאוד לא טובה. נשמע כמו קיטורים של ילדה מפונקת. אבל אני לא חושבת ככה. לעזוב גרעין היה אחד הדברים הקשים שעשיתי, אולי יותר קשה ממנו היה לעזוב את התנועה. זה אולי הדבר הכי קשה ונכון שעשיתי בחיים. לעזוב בית זה תמיד קשה, להגיע למסקנה שהבית הזה מלבד תחושת בטחון אינו בונה אותך, זו מסקנה שלא הרבה אנשים מגיעים אליה בחיים, למרות שהם עובדים שנים בעבודות ונמצאים שנים בקשרים שמלבד תחושת בטחון הורסים אותם מבפנים. לעזוב את הגרעין, באותה תקופה, היה להגיד: רע לי אתכם והחיים אתכם הרסניים לי. אז כעסתי על עצמי, אבל בדיעבד אני לא חושבת שזו היתה בריחה, אלא בחירה בחיים.

בכל מקרה, זו היתה תקופה לא קלה, מאז עברתי עוד כמה חגי סוכות. בגרעין אחר, לבד, בגולה, בארץ, ועוד לא יצא לי לעשות עם עצמי חשבון נפש כזה, להצליח לנהל רשימת מלאי של מה שהשגתי בשנים האחרונות.

אני עם הלפטופ במיטה בדירה החדשה, גרה בה כבר חודש. דירה שנפלה עלי משום מקום. כל יום אני הופכת אותה יותר לשלי. לפני כמה חודשים גרתי בבית אחר, עם בחור שביני לבין עצמי הגדרתי אותו בתור אהבת חיי. בדיעבד זה קצת מצחיק לקרוא ככה למישהו שהתייחס אליך בתור ילדה קטנה, שזלזל מאוד בחיים בבית שחלקתם, בית שעשה לי רע מאוד. שנתן להורים שלו להתייחס אליך בצורה כזאת מכניעה ומבייתת (איך אפשר לביית אותי?). שלא נמשך אליך (there, I said it), שלמרות כל המילים היפות שהוא אמר, לא אהב אותך איך שאמורים לאהוב אותך.

מוזר, לא האמנתי שאני אצליח לגלם את התפקיד הזה, של האישה הכנועה. ובאמת לא היה קל לביית אותי. אני בחורה שאוהבת לחיות ולצרוח ולאכול ולהתעצבן ולאהוב, שיכולה להדביק נשיקה או להגניב ליטוף ברגעים לא קשורים, ונאבקתי במהלך הזה בשיניים. אבל אני לא אשכח את הריב ההוא והדבר המאוד מעליב הזה שהוא אמר לי, שלאחריו כנראה באמת איבדתי אמון בקשר או לפחות בעתיד שלו, וכמה שעות אחרכך בכל זאת התקלחתי והתלבשתי והתאפרתי לארוחה הזאת שהיתה לנו, והרגשתי כמו אשת השגריר שגילתה שהוא בוגד בה ובארוחה עם משפחת השגריר השני משדרת שהכל כרגיל, כי זה התפקיד שלה בכוח. אז באיזשהו מקום הוא הצליח.

היתה תקופה לא קלה. נסעתי לחול ולא היה לי ברור מה השארתי בארץ. חזרתי וגיליתי שאין לי איפה לגור. לקח לי חודש למצוא דירה. חודש של חיים עם מזוודה ותיק גב, של 'איפה אשן הלילה?', של נדודי ספות. של ללמד את עצמי להיות לבד, של שברון לב קטן.

ועכשיו טוב לי נורא. ואני מסתכלת על הבחור שישן לצידי בלילה, בחור שפגשתי לפני 9 חודשים ולא היה לי מושג ולא ניחשתי ולא חלמתי, ופתאום הוא לידי, מושך אותי אליו מתוך שינה. אהבה ממבט ראשון? אני מעדיף להכיר מישהי חצי שנה ואז להתאהב בה. ואני מסתכלת עליו לפעמים, קופץ לידי באיזו הופעה, מכין לי ביצת עין בבוקר, אוכל דברים שרקחתי ואומר לי: איזה כיף להיות חבר שלך. אנחנו רק חודש אבל הוא לא נגעל ממני, הוא לא מרגיש צורך לביית אותי, מכרה משותפת קראה לו פרא. אני מניחה שאפשר כבר לומר שאני מאוהבת בו כבר חודשים ארוכים, אבל לא חשבתי שאני אצליח לאהוב כל כך מהר, ובכל זאת זה נבנה בי, לאט לאט. ונועה אמרה לי: אני אוהבת אותו, ואני אוהבת אותך איתו, ואני שמחה שאת איתו כל כך מעט זמן אחרי תום, אמרת דברים מאוד קשים אחרי שנפרדתם, לגבי עצמך וקשרים, שלא הסכמתי איתם, אני חושבת שהוא מלמד אותך הרבה מאוד דברים חדשים.

ביום ראשון הבא אני מתחילה ללמוד. אחרי שנה וחצי שאני חיה כמו סטודנטית אני אתחיל להיות אחת. אני הולכת ללמוד כל מיני דברים שלא ישמשו אותי בעתיד אבל ירחיבו את אופקיי בהווה. התקבלתי לתוכנית מאוד מוערכת ואיכותית באוניברסיטה. אני עובדת בעבודה מדהימה שטובה אליי ומאתגרת אותי. אני הופכת להיות מהבחורות האלו שהבחורים הנכונים מתאהבים בהן. יותר מזה, אני חושבת שלפעמים, ממש לפעמים, אנשים סביבי חושבים לעצמם: לו הייתי קצת יותר כמוה.

כביכול אני מתחילה מנקודה יותר נמוכה משנה שעברה (אני מאוהבת בבחור שהאמנתי שהוא אני עם בולבול), אבל יש לי הרגשה שהשנה תהיה טובה יותר אליי.

חג שמח.