בימים האחרונים אחרי כל מה שהיה עם אח שלי (הוא וחברים שלו נכנסו לי לחדר וגנבו לי דברים), ואחרי הריב שלי ושל אבא, וכל מה שהיה בימים האחרונים (חוץ מהדברים מחוץ לבית, כי אני מעדיפה לא לערב אותם בדברים האלו, אני לא רוצה שהם ידעו שכל העולם שונא אותי, כי הם יתחילו לרחם עלי והכל ואני שונאת את זה. רק לי מותר), אבא הודיע לי אתמול שנמאס לו, והוא קובע לי שוב תור לפסיכולוגית.

הלכתי לשני טיפולים פסיכולוגיים בחיים שלי. אחד בין ו' לז' אחרי שבכיתה ו' הייתי הילדה הכי מוחרמת בכיתה, וזרקו אותי מהמדרגות והכל והיה סיפור ואז היועצת החליטה שצריך לקחת אותי לטיפול כדי לראות "מה לא בסדר איתי שכולם שונאים אותי" וזה. היה מגעיל נורא, ישבתי מול אחת בלונדינית מטומטמת שחייכה אליי כל הזמן והרגשתי שאני יכולה באותה מידה לדבר לפנינה רוזנבלום ויהיה לזה אותו אפקט (חוץ מזה שלא חשבתי אז על פנינה רוזנבלום, כי הייתי בת 11וחצי ולא היה לי חוש הומור/ ידע כללי על אנשים לא חשובים מהעולם הגדול).

היה די גרוע, אני לא חושבת שהייתי ביותר מידי פגישות.

הפעם השניה היתה בשנה שעברה, אחרי שפתאום ברחתי באמצע שיעור אנגלית אחד ואיכשהו הגעתי ליועץ. אמרתי לו שאני לא מרוכזת ואני לא מצליחה לסדר את הזמן שלי כמו שצריך, בפגישה השניה איתו שאני בודדה וקשה לי בבית, ובפעם השלישית שיש לי בעיות די רציניות עם ההורים. אז הוא קבע פגישה של ארבעיתנו: ההורים, הוא ואני, ואמר להם משהו בסגנון  או "טוב, הבת שלכם לא מרגישה בנוח בבית/ שונאת אתכם יו ביטצ'ס" או משהו בסגנון, ואז במשך שעה וחצי ההורים שלי בעצם דיברו, כשהם נדחפים אחד לשני בדיבור, על למה אני הבת הכי גרועה בעולם בערך וצריך להעמיד אותי מול קיר תלייה. (או חבל ירייה? מה?)

אז משם הפנו אותי לפסיכולוגית אחת בעיר הסמוכה, גם בלונדינית, גם שותקת המון, אבל היתה יותר בסדר. על הפגישה הראשונה בכיתי כי באתי במצברוח מחורבן, אבל זה אל קרה יותר. בעצם, לא נפתחתי איתה באמת עם בעיות כשאני חושבת על זה. דיברתי איתה על זה שהייתי דלוקה עליו ודחה אותי, דיברתי על הבית וכמה שאני לא יכולה שם בערך, על האיחורים. פחות קיבלתי כלים ויותר הכרתי את עצמי. הפעם האחרונה שהלכתי היתה ב14.5, היומולדת של פיסטוק, ואז פתאום ימי שישי נורא סגרו עלי כי הייתי צריכה לבוא לגיוסים בגלל הקייטנה והכל, ופתאום נהיה לי חבר והייתי נורא מאושרת, וגם די נמאס לי ממנה בדרך כי הרגשתי שלא באמת עשיתי משהו בחצי שנה הזאתי, וגם ההורים שלי נורא לחצו עלי לעזוב את זה (בצורה נורא סחטנית ומעצבנת, כל פעם שאבא שלי בא לקחת אותי משם, הוא תמיד היה מביא את אותם שאלות- על מה אתם מדברות? את לא יכולה להגיד את זה לנו? את יודעת זה הרבה כסף.. ואין בבית, וכל דבר שרציתי השתיקו אותי, וכל דבר שהתנגדתי אליו [כמו פלייסטיישן, כי זה ממש יקר וממש לא נחוץ] אמרו לי "את תסתמי, אין לך זכות דיבור עם הפסיכולוגית שלך", ואז זה גם התפשט לאחים שלי וזה היה בין הדברים היותר לא נעימים כשאח שלך בן 9וחצי אומר לך "יאללה, גם כן את, יא משוגעת"), אז עזבתי את זה.

ופתאום נהיה קיץ והחבר הזה שלי היה החבר כמעט הכי גרוע בעולם, והייתי כלכך בודדה. ונפרדנו, והייתי יותר בודדה, ולמרות שלא אהבתי אותו פשוט לא הצלחתי להשתלב בחזרה עם העולם. לא הייתי מסוגלת לדבר עם אנשים, פחדתי כלכך, כל מילה שיצאה לי מהפה הרגשתי הכי מטומטמת. איבדתי את המקום היחיד שהרגשתי בו בסדר, בתנועה, כי פתאום באו מלא אנשים חדשים ולא ידעתי איפה אני בכל העסק. וגם רובם היו כוסיות, אז בכלל נכנסתי לשגעון כזה שאני הכי שמנה בעולם, לא יכלתי להסתכל על עצמי במראה, לא הצלחתי להפסיק לאכול והתמכרתי לעלייה על המשקל. הייתי פוגשת אנשים ומתחילה להשוות אם אני יותר שמנה מהם ועד כמה, לא הייתי מסוגלת לסבול את עצמי. אמנם לא נכנסתי למן טירוף והפסקתי לאכול או התחלתי להקיא, אבל בראש השתגעתי. הייתי בולמית נפשית ושנאתי את עצמי נורא, ועם הכל הייתי נורא נורא בודדה.

(זה הפסיק בערך יום אחד בחופש סוכות שקמתי בבוקר ואמרתי "בעצם, אני לא כזו שמנה. אני אפילו די בסדר, רק הבטן שלי קצת משתפכת זה הכל, אבל למה לבכות על זה? יאללה, לכי תעשי אם זה משהו ואז נראה מה קורה")

ובכל מקרה, אז הבנתי שאני נורא צריכה טיפול, לא רוצה, צריכה. בגלל החרדה חברתית שאני חושדת שיש לי כבר הרבה זמן, בגלל שאני יודעת שכולם שונאים אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה, בגלל שלא הצלחתי למצוא לעצמי דרך ללכת בה בעולם, וכל הזמן נפלתי, בגלל שלא מצאתי לעצמי שום דבר טוב, בגלל שרציתי להשתנות מבפנים, באמת, להפסיק להיות אני, בגלל שהבנתי שאין לי אף אחד בעולם ואין לי מה לעשות עם זה, ואני רוצה נורא לברוח.

בגלל שנמאס לי להיות ככה, ואני לא יודעת איך יוצאים.

אבל מצד שני-

אין לי כוח לחזור לכל הסיפור הזה שהמשפחה שלי כל הזמן תרד עלי בקשר לזה, וזה גם באמת המון המון כסף, וזה פשוט די דפק לי את הטיפול האורתודנטי שהייתי צריכה לעשות והשיניים התחתונות שלי יהיו כנראה עקומות לעד, ופולין.. אפילו שסביר להניח שאני לא אצא, כי למרות שאני הכי רוצה בעולם, אני לא רואה איך אני אשתלב עם הבצפר.

ואני לא רוצה שההורים שלי שולחים אותי לשם בשביל שיתקנו אותי או משהו.

וגם היא כנראה באמת לא משהו, אבל היא כנראה הכי זולה אז אבא מתעקש עליה, כמה מתאים.

ולא יודעת.

(כשחושבים על זה, כל המצב שהיה לי בקיץ זה נורא דומה למה שיש לי עכשיו. כאילו, נורא נחמד לי כשיש לי חבר, אבל אני נופלת אחושרמוטה אחרכך. ובכלל לא אהבתי אותם.

אולי זה מזל שלא הייתי עם מישהו שאני כן אוהבת, כנראה לא הייתי יוצאת מזה בחיים, תרתי משמע)

והגשם הזה. יצאתי רגע החוצה למכולת לקנות כמה דברים (לפסטת שחיתות), ונורא היה לי מוזר שהייתי אמורה ללמוד היום. אני לא רואה איך הייתי עושה את זה בבצפר, למרות שהיה נחמד. לא יודעת.

היום אני אקח את הכדור האחרון שנתן לי הרופא נגד האלרגיה, ואז בימים הקרובים אני גם אראה אם זה מה שעוזר באמת, או המשחה, ואם כל המצבי רוח שהיו לי זה באמת בגלל זה.

ואני גם צריכה ללמוד, כי אני לא מרגישה מוכנה בשיט, אבל כל המספרים והאותיות האלו חולפים לי ליד האוזן ואין לי באמת כוח להשוות ביניהם.