שבוע שני באוניברסיטה, אני בזה הרגע מבריזה מהשיעור השלישי עד כה. כל אחד מהמקריים היה נסיבתי והגיוני, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב מה זו הקלות הזו שבה אני מוותרת לעצמי. נכון, קל לי נורא, אין הרבה דברים שמאתגרים אותי באקדמיה עד כה (חוץ מקריאה באנגלית, איך קיבלתי פטור).

אני חושבת שאין לי הרגלי למידה טובים. אני לא מסוגלת לשבת וללמוד. כמה חברות שלי עושות פסיכומטרי עכשיו, ואני נדהמת מההשקעה שלהן. אני בתקופה הזאת עוד לא הצלחתי לפנות לעצמי יום אחד בשבוע להקדיש ללמידה. נכון, בסוף קיבלתי ציון מעולה, אבל המחשבה שעשיתי אותו על הדרך תמיד גורמת לי לתהות: כמה הייתי מקבלת לו הייתי לומדת מילים בעברית? כמה נקודות היו נוספות לי במידה והייתי באמת מתאפסת על הכל במתמטיקה ולא מרשה לעצמי לוותר על שום דבר? אני יודעת שיכולתי לקבל ציון ששואף ל800 לו רק רציתי, אבל לא רציתי. למה לי? לא הייתי צריכה ציון כזה גבוה לכלום. הכל היה פתוח בפני מלבד רפואה ודברים מסוימים בהנדסה, וזה לא העתיד שחלמתי לי.

אבל מה העתיד שאני חולמת לי?

מישהו מהעבודה שאל יום אחד: מה הייתם לומדים אם לא היה לכם מגבלות כלכליות. אנשים, רובם מהטכניון, אמרו כל מיני דברים. אני אמרתי את מה שאני לומדת עכשיו. טוב, את, את לא דוגמה, הוא אמר לי ונתן לי מבט לא מקווה.

מה אני אעשה שאני אהיה גדולה? מה היתרון של תוכנית מצטיינים במדעי הרוח בשוק העבודה? אז נכון, זה לא מפחיד אותי כדי שאני אלמד הנדסה, וראיתי מספיק אנשים שלמדו דברים אחרים ואח"כ הלכו לעבוד במכירות בסלקום. אז בינתיים אני מנסה לפתח קורות חיים, והם לא רעים בכלל.

אבל נסיוני המר מלמד אותי שהחברה האנושית עלומה לי. יש לי נטייה לא להסתדר בעבודות (מי היה פה בתקופות הפיטורים הגדולות?) וגם בעבודות שאני מדהימה בהן יש לי נטייה להעלם. הנה, עכשיו, בעבודה, אני באמת יכולה להגיד על עצמי שאני עושה את הכל כמו שצריך אם לא יותר. אני טובה, אני עוזרת, כיף לעבוד איתי, אני מקצועית, מקבלת פידבקים טובים מלקוחות כמעט כל הזמן. אני לא יכולה להגיד שלא מעריכים אותי, אין ספק שחושבים שאני חמודה והכל, אבל אני לא חושבת שאני מקבלת את ההכרה וההערכה שמגיעים לי. אני לא מתקדמת כמו חברים שעובדים לידי ועובדים פרק זמן דומה לשלי או אפילו פחות.

הסיבה היחידה הנראית לעין היא שאני לא מתחברת לאנשים הנכונים או ליתר דיוק לא מלקקת להם. זה גם לא מעניין אותי. אני לא עובדת בשביל המנהלים שלי אלא בשביל האנשים שאיתי, אני רואה שאנשים נהנים לעבוד איתי ונעזרים בי כל הזמן. ועדיין, שקט תעשייתי מלמעלה.

אני לא ארחיב על זה יותר מידי כי זה אחד הדברים שהכי הפכו בי ועדרו בי בחודשים האחרונים. אני לא רוצה גם שתגיבו על זה. עזבו, אתם לא שם, אנשים שעובדים איתי וקרובים אליי כבר לא יודעים מה להגיד, תחסכו ממני דיוקים מיותרים. בוא נגיד שזה לא פעם ראשונה שזה קורה, שזה מתסכל, שאני מפחדת שבקרוב אתחיל לזרוק כי מה הטעם להשקיע אם זה לא מתבטא בשום צורה. 

העצה הכי טובה שקיבלתי בנושא היא: שחררי. התחלת ללמוד. תתרכזי בזה.

 אבל איך יראה העתיד שלי אם ההשכלה שלי חסרת ערך ואני לא מצליחה להחזיק עבודה כמו שצריך בהווה?

אין לי רצון בבעל עשיר. לא, אני רוצה להתפרנס בכוחות עצמי. אבל איך? מה? אני עושה טעות?

אני מסתובבת באוניברסיטה. אני לא מרגישה זרה כי יצא לי לבקר פה בשנה וחצי האחרונות. אני לבושה יפה. אני בחורה יפה באופן כללי (אלפי מנגנוני הגנה מקבלים התקפי לב ברגעים אלו ממש).

אני יושבת בשיעורים. הכל מעניין. הכל מתחבר. אין שיעור אחד שלא מעניין אותי. מדהים שהנושאים שאני לומדת מגוונים ובכל זאת פרטי המידע השונים מסתדרים כמו בפאזל. כל מיני שאלות שתמיד ריתקו אותי וסוף סוף מקבלים הכוונה.

אני שואלת שאלות. אני חושבת שכל המרצים יזהו אותי אם אני אעבור מולם באוניברסיטה (מי מהם יזכור את שמי?). אני הבחורה עם ההערות החכמות. 

אין לי ממש כוח להכיר אנשים. שלום שנה א' וכולם מתרגשים וכל אינטראקציה זו סיבה טובה להושיט את היד ולהציג את עצמי. אין לי כוח. אני מחייכת כשצריך ומצחיקה כשפונים אליי, אבל אין לי כוח לשחק במשחק הזה. אני פוגשת כל הזמן חברים מהעבודה או מהשכונה ואם לא אז אני מסתובבת לבד. ואני בסדר עם זה. אני מסתמכת על כך שאנשים יפנו אליי אם הם ירצו, אבל זה לא טוב וזה לא בריא והאדם הוא יצור חברתי ואני חייבת להוציא את המקל הזה מהתחת. למרות שהחומר כלכך קל.

פחדתי מאוד מהרמה האיכותית של האנשים ואני מגלה דווקא הרבה שאלות והערות חכמות סביבי. כל בנאדם שאומר משהו מעניין בא לי לחבק אותו. תוציאי את המקל מהתחת, תתחברי. החיים יכולים להיות יותר קלים בחברתם של אנשים. היד הנעלמה לא תסדר אותך הפעם.

אין לי כוח. אני בסדר עם עצמי.

גם את תום ראיתי באוניברסיטה. עד כה התנהגנו כאילו פספסנו אחד את השני ולא ראינו בכלל. אתמול באתי להגיד לו שלום.

הוא ישב ואכל לבד. באתי אליו ונגעתי בידו. הוא דיבר בטלפון.

היי. מה נשמע?

הוא הניד בראשו וחזר להסתכל באוכל. המבט שלו פורר אותי.

זו תמיד היתה הבעיה שלי עם תום. היו לו עיניים שקופות. תמיד ידעתי מתי הוא אוהב, כועס, מאוכזב, מיואש. ואתמול הוא אמר: אני לא רוצה שתתקיימי.