קניתי למאור נעלי בית. הוא כל הזמן גונב את שלי. אני אוהבת ללכת יחפה אבל מתחיל החורף והרצפה פה קרה והוא נראה מאוד מטופש עם סליפרס ורודות.

נעלי הבית מצטרפות לשאר החפצים שלו שאצלי. מברשת השיניים הגיעה ראשונה, אחריה הגיטרה שהפצרתי בו להביא כי הרגשתי שהוא כל הזמן אצלי ופחות מידי עם עצמו. אולי יש עוד דברים שאני לא זוכרת. שאני מסתכלת סביבי אני רואה את היד שלו גם בסדר הדברים. אם זה היה תלוי בי הייתי מחליפה את כל הרהיטים בצורה כללית של ערימה. והיום מאחורי הרבה דברים שמרכיבים את הבית הזה מסתתרות ההמלצות שלו, אם הוא לחש לי אותן בלילה או קם ועשה זאת בעצמו. השותף שלי אמר שהצעד הבא זה מפתח. 

נכנסנו עכשיו לחודש השלישי. זה מרגש אותי נורא.

כולה חודשיים, אני אומרת לעצמי, מנסה להבין על מה המהומה. ביננו, לא חשבתי שנחזיק חודשיים. לא חשבתי שהוא ירצה בכלל. אולי הוא גם לא באמת רצה, אולי כמוני הוא רק התרגש ממני ומעצם הרעיון. אני כל הזמן חושבת אילולא הנסיבות היו כ"כ מחורבנות זה לא היה קורה. אני לא חושבת שהוא היה מסתקרן ממני בכל סיטואציה אחרת ואני חושדת שאם הוא היה מראה לי שהוא מעוניין בתקופה שאני פנויה לא הייתי רוצה. אבל העובדה שכל הקשר הזה נרקם דווקא בחלומות בהקיץ הפכה אותו לרלוונטי. דווקא כשאני הייתי בקשר והוא היה מעוניין בבנות אחרות שמנו לב שאנחנו נורא נהנים לשבת זו בחברתו של זה. מצאנו חבר טוב. חיפשנו אחד אחרי השני בעבודה. חלקנו סודות ותהיות. חזרנו הביתה והרגשנו שאנחנו מתרגשים ומתביישים ולא היה לנו למי לספר. התקרבנו ולא נגענו. לא חושבת שזה היה קורה בסיטואציה אחרת.

מה התחלתי להבין? למה אני מתרגשת?

הקשר הזה ממש בריא, זה מה שאני מרגישה. אנחנו מתמודדים ממש יפה עם דברים. אנחנו אוהבים מהמקומות הנכונים. אנחנו נוגעים במקומות הנכונים. מלטפים אחד את חרכיו של השני.

כולה חודשיים. יצאת עכשיו מקשר שנמשך למעלה משנה.

אבל אני ותום, ויש לי הרבה הערכה לקשר הזה, היינו רוב הזמן סמלים. הרבה זמן רצינו אחד את השני בלי לדעת למה. אחרכך היו שבועיים נהדרים. ואז הוא נסע לחול ולי היה בן זוג רחוק שהתהדרתי בו כמו ילדה עם בלון הליום. אחרכך אני נסעתי אליו וטיילנו כמו זוג מאוהבים. ואז הוא חזר ואני התגעגעתי. רוב הזמן לא היינו פיזית ביחד, רוב הזמן. כן, היו אסאמאסים ומיילים ארוכים ושיחות טלפון וסקייפ אבל זה הכל סמלים שמבטאים געגועים. חזרתי לארץ ועברנו לגור ביחד. משני סימבולים הפכנו לשותפים. שותפים לבית, לזוגיות, לכלכלה, לעתיד שהקשר התעצב סביבו. למדנו להכיר רק אחרי שחלקנו את אותה השמיכה. וגילינו שלא. זה בסדר. אני מקווה שיום אחד נחזור לדבר. בכל מקרה הקשר התקדם בצורה שהיא לא כרונולוגית, שהיא מעל הזמן והמציאות (תום ציטט פעם: זמן כדורי). לא נכנסנו לחודש השלישי ובחנו את מחלף היציאה, היינו בתוך תבנית אחרת.

טוב לי עם מאור. הוא אומר שהוא פה כדי להשאר. בשביל מה לו נעלי בית אם הוא לא נשאר? אני רק מפחדת שבכל זאת, יום אחד הוא יוריד אותן וילך.