אלו היו ימים מוזרים. עוד לא ידעתי להגיד בקול שום דבר על המציאות שהתרחשה לה פתאום. הנשיקה הזאת באוטו הפתיעה גם אותי (למרות שאני יזמתי אותה).

לא היה לי בית. ישנתי אצל חבר טוב שפתח איזה חדר בשבילי. זה היה חדר קטן, כמעט כולו מזרון זוגי שהורכב משני מזרונות יחיד וגם ספריה גדולה והמזוודה שלי עם כל מה שהיה רק שלי ולא שלי ושל תום. הוא כבר ישן אצלי פעם אחת, בקושי קרה משהו, רק לילה וחום גוף. נוגע לא נוגע. רציתי לקחת את זה מאוד לאט. חשבתי: יש לי עוד זמן להתחרט, אחרי נשיקה אפשר לחזור להיות מה שהיינו, יותר מזה לא.

עוד לילה הגיע, היינו לבד בדירה. הוא הוריד לי את החולצה. פחדתי נורא. יצאתי מהקשר עם תום שאני מאוד חסרת בטחון לגבי הגוף שלי. וגם, ואולי זה יותר חשוב, אחרי שבחור רואה לך את הציצים אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. הוא לא יוכל להסתכל לך בעיניים באותה בצורה.

ישבנו על המיטה, נראה לי שאני ישבתי עליו. החלון היה פתוח. זה היה באמצע ספטמבר, לילות אחרונים של קיץ, אוויר נעים וחם. הורדתי את החזייה ונכלמתי. הוא התרחק והסתכל עלי. כל החדר היה צבוע בחושך ירחי מואר.

אני נבוכה.

אין לך מה. את יפהפיה.

היום, אחרי העבודה, הלכנו כל אחד לאוטובוסו הוא. היה לנו יום לא קל, ובכלל ימים לא קלים עוברים עלינו. אולי זה השלב הזה אחרי שהכל מפסיק להיות מושלם. התחבקנו. התמרמרתי באוזנו על המשקפיים החדשות שקניתי, שאני מרגישה מאוד לא יפה איתן.

את טועה. את נראית לי יפהפיה כמו בפעם הראשונה שראיתי אותך לאור הירח.