אם אתם קוראים בבלוג שלי כבר הרבה זמן, סביר להניח שכבר שמעתם את הסיפור הזה.

כשהייתי בכיתה ט' היה לי מדריך בתנועה שנקשרתי אליו מאוד.

וביום אחד (זה היה יום שלישי, יומיים לפני שבועות. היה איזה אירוע שהמועצה ארגנה בקשר לחג, וגם תנועות הנוער היו צריכות להיות שם. אני זוכרת שישבנו שלושתינו, הילה, הוא ואני, על שתי כסאות בלבד. סביר להניח שהילה ישבה עלי) הוא שאל אותי פתאום בלי הקשר לכלום (אני זוכרת שהוא היה קצת מדוכא אז שאלנו אותו אם חברה שלו עזבה אותו, ואז הוא חייך והתקיף)-

"תגידי, את עוסקת באומנות?"

"לא"

"היא כותבת" הילה צייצה. וקצת צרם לי, כמו שצורם לי כשאנשים באים ואומרים שהם קראו משהו שלי, ותמיד זה כאילו כמו שמנסים לבחון אותך. כמו שאתה קורא משהו שמישהי שניצולת שואה או נאנסת כתבו בעיתון ואתה חושב 'אעע, בינוני, קראתי טובים יותר'.

"כותבת, הא?" הוא מחייך אליי. "מה את כותבת?"

"בעיקר שטויות".

הוא מגחך.

"אל תפסיקי לכתוב, בסדר?"

"למה?"

הוא מחייך, ובשקט בשקט לוחש לי באוזן-

"כי את יותר מידי רגישה בשביל להיות סתם בנאדם מבריק".

אני חושבת שרק היום הבנתי את המשמעות של המשפט הזה, את מה שהוא מתכוון, מעבר ל"את מה זה סבבה", ונורא בא לי לכתוב לו מכתב על כל הרגישות המזדיינת הזו, ועל מה שנהיה ממני, וממנו, ולשאול אותו אם הוא באמת התכוון לזה.

אם אני עדיין מכוונת לזה.

(היום בצהריים חזרתי מחד"כ ועליתי על המשקל, והמספר שהיה שם היה הגבוה ביותר שראיית עליו בזכותי עד כה)