ושוב התמלאה תיבת ההודעות בפלאפון החבוט שלי. אותה תיבה שאני מרוקנת לכאן אחת לכמה חודשים רק כי אני מפחדת לזרוק. אני כ"כ אוהבת אסאמאסים, כמו לשדר מחשבות בתדר, אני יכולה להיות סופרת אסאמאסים גדולה, אולי בגלל זה נפלתי כ"כ חזק לטוויטר. אבל הפעם העסק קצת מרתיע.

כי אם הפוסט הבא יהיה באמת אסופת אסמאסים כזאת הוא יכיל ברובו את מילות האהבה של מאור, אבל גם את של תום. אני יודעת כי לפני כמה לילות שלא הצלחתי להרדם ועברתי על אותה תיבה, חזרתי אחורה בזמן. קראתי את מה שמאור כותב לי עכשיו ואת מה שהוא כתב לי אז ואת מה שהוא כתב לי לפני שנהיינו ואת מה שהחברים כתבו לי אחרי שאני ותום הפסקנו ואז דברים של תום. מילים יפות של תום. הוא ידע להתבטא כ"כ יפה. הוא כ"כ אהב אותי במילים. האסאמאס האחרון שקראתי לפני שנרדמתי היה מכאן, האסאמאס שעסק בדברים שגרועים יותר ממלצרות. ואז צללתי לשינה. חלומות מוזרים. הרבה כעס. הרבה חוטים לא קשורים. אני לא יודעת את מי מהם לגזור.

חברה אמרה לי: תמחקי, אבל אני לא מסוגלת, זה כ"כ לא אני. ולמה בכלל למחוק אותך, את הזכרונות ממך ומאיתנו בצורה כזאת אלימה ואגרסיבית? זה לא מה שאני רוצה לעשות. כתבת לי "אני רוצה לשרוף את הבית הזה על כל הזכרונות שלו" ואני לא מבינה איך זה כואב לנו כלכך, איך קשר שכן - היה לא כ"כ בריא והתקדם מהר מידי ובמקומות הלא נכונים- אבל גם מאוד יפה, ובתולי, ומרגש- מכאיב לנו כ"כ? איך הזכרון הזה מכאיב לנו כ"כ? אני מבינה, כי זה מה ש'קורה' בדרך כלל, אבל זה לא מה שאמור היה לקרות לנו. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שתכעס עלי לעד.

אני לא אמחק. אבל אני גם לא אצטט אותך באותו מקום עם גבר אחר. זה יהיה מאוד לא הוגן מצידי. לפחות את זה אני חייבת לך (ולעצמי. בכלל אני צריכה לכתוב על זה)