החלטה ראשונה ל2012: להמנע מחלב, לפחות לשבוע. בינתיים לא חסר לי בכלל.

פתאום השבוע היה לי שבוע מאוד חברותי באוניברסיטה. פתאום אני יושבת על הדשא בזמני הפנוי ולא מסתתרת בספריה. פתאום אני יושבת באוטובוס עם אנשים שלומדים איתי ולא מצטנפת בפחדים הרגילים. לגבש דעות על מרצים ושיעורים עם אנשים שחווים אותם איתי, ולא מתוך סיפורים למאור בסוף היום..

ואני שוב חושבת את מה שאני תמיד חושבת: למה את תמיד קשה עם עצמך. אנשים מחייכים אלייך ומראים כלפייך חיבה וההתנהגות שלהם מראה שהם רוצים להיות איתך. למה האכלת את עצמך בכ"כ הרבה קטסטרופות. 

אני רק צריכה: לא להיות יהירה. לדעת לפעמים לשתוק. לכתוב לעצמך דברים בזמן הרצאה ולא בהכרח להגיד אותם. לפעמים את אומרת דברים סתם בשביל להראות שאת בנאדם חושב (מחקתי וכתבתי 'בחורה אינטילגנטית' ואז מחקתי ושיניתי בחזרה). את יכולה לחשוב לבד גם בלי אישור של המרצה.

מעניין מה אנשים חושבים עלי, מצד אחד לפעמים כ"כ קשה לי לדבר ישירות ולהסתכל בעיניים וכל מה שאני אומרת מתובל בהמון בדיחות וחוסר בטחון (מעניין אם אנשים מבינים כמה שאני חסרת בטחון או שהם מאמינים לי). וכל הגוף הגדול שלי מנסה להצטופף - יושבת בקיפול רגליים וכיפוף כתפיים והעיניים שלי בוהות בנקודה מאחורי הבנאדם. אבל בעיקר המון המון בדיחות.

ואז בשיעורים אני פתאום: מדברת המון. בקול ענייני ובטוח בעצמו. דעתנית. יודעת. לא מפחדת להסתכל למרצה/מתרגל בעיניים. לא מפחדת להתחצף להפריך לשאול שאלה להגיד זה משעמם (קרה. אני תלמידה חצופה).

מעניין אם ההתנהגות הזאת מפורשת כצבועה או כמורכבת.

"מה אתה חושב?"

"אני לא מבין למה את חושבת יותר מידי"

אני חושבת יותר מידי. תמיד חשבתי יותר מידי. כל דבר - למה ואיך זה נוצר ומה זה מעצב. ותמיד הייתי.

ופתאום בחודשיים האחרונים, שיעור אחרי שיעור, אני מבינה שהדבר שהכי מעניין אותי בעולם הזה זה בעצם אנתרופולוגיה. כלומר ההיבטיים האנתרופולוגים בעולם. כלומר התרבות ומה שהיא מעצבת. כלומר בכל מיני דברים שעניינו והעסיקו אותי לאורך השנים אז מה שהעסיק אותי זה באמת כל מיני דברים כמו התרבות שהתעצבה ומה היא מעצבת ומאיזה מקורות היסטורים זה הגיע ואיזה אינטרס זה משרת, ופתאום אני קולטת שזה זה. אפילו שסיפרתי למאור על הקורס ברמנים שעשיתי, ושאומנם זה היה בזבוז כסף, ויותר מזה, בזבוז של חלום או ציפיות לעתיד - ברמנית?! אני ברמנית?? אני? שונאת האדם (או יותר נכון: אוהבת את האנשים שמתחת לכל הסיפורים שהם מספרים לי, שזה ההפך מברמניות)? חרדה חברתית? מפחדת מהחושך? מה חשבתי לעצמי? מה היה לי להציע ללקוח הממוצע על הבר חוץ מפנים מעניינות ומחשוף שלא מעיד על עיסתי יותר מידי? איך הייתי יכולה להתחיל לדבר איתו על השואה?

ושחוץ מכל העניין האבסורדי אני לא מתחרטת. זה היה בזמן הנכון. וזה גם היה ממש מעניין. באמת! הייתי יושבת בשיעורים, והמדריך היה מספר מה גרם לאנגלים לתבל את הוודקה שלהם או למה מקפיצים טקילה עם לימון ומלח או על כל התעשייה המטורפת מאחורי האלכוהול: יושבים חבורה מאוד מכובדת של מומחים -פיזיולוגים ומעצבים ואנשי שיווק וגסטרונומים ומשרטטים את הכוס שתדגיש את הטעם הייחודי של בירה כזאת או אחרת ותייצר את החוויה של העוד. ותוך כדי שאני מספרת לו נופל לי האסימון ואני קולטת שהכל קשור לזה.

ורצים לי הרבה דברים שבא לי לחקור בראש. והסקרנות מאיצה את קצב חילוף המחשבות בראשי ואני מתחילה לחלום בהקיץ ולנסוק אל על..

ואז אני נזכרת במבחן המאכזב, בעבודה שלא הצלחתי לשבת עליה יותר מחצי שעה ברצף, בעבודה אחרת שאין לי מושג איך להוכיח ולחקור, בכל המאמרים שאני צריכה לקרוא..

שנה א', את כ"כ לא ברורה לי.

נראה לי שעשיתי בחירה נכונה.

אני אחזור אליכם עוד 10 שנים עם תשובה סופית.

"אני חושב שיש לך חרדת נטישה" הוא אומר לי שאני לא נותנת לו לנתק לי. עוד סיפור. ועוד אחד. רק לא השקט הזה עם עצמי.

האבחנות האלו מידי פעם. הבלגן בחדר שלך עושה לך גם בלגן בראש. את חייבת להפסיק לפחד מהזמן הפנוי שלך. זה לא יכול להיות רק איתי. איך שהוא אומר אותן. בחיוך. בהבנה. את לא נורמלית. והוא בסדר עם זה. אני לא יודעת אם אני אמורה לדאוג שהוא לא מבין אותי או להרגיש רגועה שהוא מקבל את זה שהוא לא מבין אותי. מן: את דפוקה. אני יכול לחיות עם זה.

(שלא תבינו לא נכון, ככל הנראה הוא דפוק יותר ממני. גרסה אחרת של פגימות. וככה אנחנו, פעם הוא מתפרק בזרעותיי, פעם אני מאבדת עשתונות והוא מרגיע אותי, מלטפים אחד את פצעיו של השני, מערסלים אותם, מרככים את האדם הקשה שהתפתח סביבם)

וכן, אנחנו רבים, מכאיבים אחד לשני, אבל אני חושבת, למרות שאני לא כ"כ טובה בלאמוד את המציאות, שאנחנו מתמודדים עם זה יפה. אבל שוב, עם תום ממש פספסתי בקטע הזה. ואיכשהו, שני אנשים שחייהם אינם בקו הבריאות, מצליחים לבנות קשר בריא למדי. משמח מאוד.

נראה לי שתהיה שנה טובה.

נ.ב אחרון - עשיתי מסיבת יומולדת סוג של לראשונה בחיי. באו מספיק אנשים. מי שרציתי שיבוא ולא בא באמת לא יכל. היה נחמד ואווירה טובה. אוהבים אותי. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש, ומחמם ומשמח גם.