בתקופה האחרונה אני חושבת המון על היפוך קטבים. אני חושבת שהרעיון הזה היכה בי בעוצמה כ"כ גדולה מתוך הפליאה שלא ידעתי עליו עד עכשיו. החרדה ערכה בפני רשימה מסודרת של כל הסכנות שאני חשופה אליהן וזה נמצא במערך המחשבות (ולפעמים גם זולג להתנהגות) באופן יומיומי. קשה להסביר כמה המחשבה על השבירות האנושית היא כבר חלק מהאישיות שלי. ופתאום, בגיל 23, אחרי שכבר חשבתי שאני יודעת את כל מה שאני צריכה כדי לפחד (טוב, לא) פתאום אני מגלה על הסכנה הזאת. הקטבים המגנטים של כדור הארץ זזים, השדה המגנטי שמקיף אותנו נחלש, רוח השמש תחדור ותדלל את האטמוספירה שלנו והחיים, כפי שהם מוכרים לנו, יעלמו.

אני מדמיינת את זה הרבה בשבועיים האחרונים, עוד לא הבנתי אם זה תהליך של כמה חודשים או שזה יקרה ברגע (או שזה כבר קורה עכשיו), אבל אני מדמיינת את הרגע הזה של ההיסטריה. מספיק אנשים כבר מתו. המוסדות החברתיים המוכרים לנו הפכו מיותרים. אנשים נחנקים, מיעוטי היכולת ממשיכים לחיות אבל זה עניין של זמן עד שהם יעלמו. ואני מדמיינת את הרגע הזה לפני שנעלם מעל פני האדמה. יותר נכון, שניה לפני שאני אעלם. שהקשרים עם האנשים האהובים עלי הפכו להיות חסרי משמעות כי כולנו בדרך למיתה. וכל פעם שאני מדמיינת את הרגע הזה, העולם בכאוס מוחלט, ואני מנסה לחדור לראשה של עצמי העתידית אני חושבת -  אז אני לא אכתוב ספר. לא ילדים, לא משפחה, לא קריירה באקדמיה, אני חושבת - אני לא אכתוב את הספר שתמיד חשבתי שאכתוב. לא רק שאני לא אפרסם ספר, לא יהיה מי שיקרא אותו. למעשה לא יהיו ספרים. זה מה שאני חושבת רגע לפני שאמות, אני נעלמת מהעולם, לא כתבתי ספר ולמעשה אף אחד לא יכתוב ולא יקרא יותר ספרים. עולם ללא רעיונות כבירים ששטים בין בני האדם על גבי מילים. עולם ללא רעיונות, ללא בני אדם. והמחשבה הזאת מחרידה אותי. לא על האנשים שלא אוהב ולא על הילדים שאני לא אלד ואגדל ואחנך ואוהב ואותיר בעולם ולא על כל הדברים שלא הספקתי לעשות מלבד זה. רק על העולם הגדול והיפהפה שלנו, על הרי געש ונהרות ומדבריות וחופים ארוכים וגם סתם מקומות, בניינים נטושים, אוטוסטרדות, גינה קטנה ואף אחד מילה שתאמר ביניהם.

ואז אני חושבת לעצמי מה לעזאזל אני עושה עכשיו.