מגישים אותי על 100 במתמטיקה. לא שציפיתי לפחות, 003, באמת. גם לא הופתעתי במיוחד (נגיד, לפי הממוצע ציונים שלי: 100, 100, 100, ו100 במתכונת האחרונה. אני מתחילה לשעמם את עצמי).

דיברתי עם המורה גם על הנושא המרתק: מהנסגרעםחמשיחידות. יש מצב שאני אלמד ל005 עם הכיתה של ארבע ואת 006 אשלים בכיתה אחרת, או אלמד לבד, או אנעארף מה. אני אלך כנראה ביום חמישי למורה פרטית שתעבור איתי על כל מיני דברים, ואמרו לי שהיא ממש טובה, למה יש לה בן כזה ערס וכזה טיפש שאפילו ברווז אמבטיה היה אינטילגנט על לידו, מלי לווי שיק, והוא בחמש יחידות. רק מה, חבל שהיא לוקחת פאקינג 120 שקל לשיעור. לפחות ההורים שלי שכחו את הרעיון של הטיפול הפסיכולוגי.

אבא אמר לפני כמה ימים שבא לו לראות מה יקרה בחדר שלי אם הוא יזיז את הרהיטים ויחליף נגיד מיטה בשולחן וכו'. אז אתמול הוא עשה את זה, ככה בהפתעה נורא, ואמר לי שיש לי הפתעה מחכה בבית.

אף גל גרנדיוזי לא שטף את כל העובדים הזרים בשביל שיוכלו להזדהות עם החברים בבית, אבל בהחלט נראה טוב. לא יודעת אם זה המוזרות של שינוי במשהו שאתה ישן חמש (שש אולי? חמש וחצי?) שנים בו אותו דבר, או שזה באמת פותח לי את החדר. בכל מקרה, זה נחמד.

"אוי" אמרה הילה. "פתאום ההורים שלך התחילו להשקיע בך"

יום חמישי יש את הבגרות המחורבנת הזאת במתמטיקה, ומה זה אין לי כוח. היתה אמורה להיות חופשת בגרות בשלישי-רביעי, אבל בסוף ביטלו את שלישי, אבל אני לא חושבת שאני אבוא בכל זאת. באמת שאין לי זין לכל זה, ואני גם אוכל לעשות דברים אחרים, נגיד, חדר כושר או משהו.

יום שישי עליתי על המשקל בבית אחרי שבוע שלא, ונחרדתי. בדיוק חזרתי מחד"כ (ושריפה של פאקינג 440 קלוריות) ולקיבה שלי היה רקורד באותו יום של קוטג', פריכית, ואולי מעדן. המשקל אמר 63.5.

הייתי בשוק, לא יכול להיות שאני שוקלת ככה. עליתי שוב, ושקלתי 64.

בחיים לא שקלתי כלכך הרבה. גם לא בקיץ כשהכי בכיתי בעולם שאני שמנה, ובאמת הורדתי הרבה מאז, גם אז התנדנדתי בין 61 ל63, אבל מעל בחיים לא.

"טוב, אבל זה בצהריים, לכי תשקלי בבוקר, ככה יודעים באמת"

אז היום בבוקר עליתי על המשקל, בלי לאכול כלום לפני זה. 63. פעם הייתי גומרת ערבים עם 63 (או לחילופין: M16), אבל בבוקר?

עליתי שוב על המשקל, והוא לא אמר כלום, מחאה שקטה, סוג של "לא מעלה שמנים מידי". נאצי מטומטם.

ואני באמת שלא יודעת מה לעשות. זה המצב הכי כבד שאי פעם הייתי בו, ואין לי מושג איך זה קרה.

זה יכול להיות שזה בגלל שלא הייתי קצת יותר משבוע בחד"כ? זה יכול להיות כי התחלתי לעבוד על שרירי בטן, למרות שאני לא רואה שהם התפתחו? זה יכול להיות שקצת שתיתי המון מרק השבוע, ואני על כל מרק מסיימת חצי קופסא של שקדי מרק?

וזה יכול להיות המון דברים, אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת איך אני נפטרת מה4 קילו המיותרים האלו שהעליתי בערך בשבוע, אני לא יודעת איך אני מורידה את זה, אני באמת לא יודעת. זה נשמע הכי התבכיינות, אבל זה ממש מצב חירום. אני לא יודעת מה לאכול, מתי לאכול, כמה לאכול, איך לאכול ואם לאכול בכלל. כי ההרגלי האכילה שלי כאלו דפוקים, זה תמיד לגמור הכל מהצלחת, זה לא להגיד "לא" לאכול, וזה קיבה ענקית, וזה אהבת אוכל פשוטה. כי אני אוהבת לאכול, והאוכל אוהב אותי (תראו באיזה יופי הוא לא רוצה לצאת מהגוף שלי), ועכשיו זה יחסית עוד בסדר, כי גם 64 זה נורמלי ובריא לגובה שלי. אבל בעתיד? אם באמת יש לי את המטאבוליזם של אמא, אני כלכך הולכת להשמין כשאני אגדל, 20-30 קילו. ואז מה? ואיך אני אוריד אותם אז?

אני חייבת לפתח דפוסי אכילה מסודרים כבר עכשיו, אבל אני לא יודעת איך.

ניסיתי להתקשר היום לנסות לקבוע תור עם התזונאית של הקופ"ח, אבל פה ביישוב אין אחת לילדים, ואני חושבת שזה מתנגש כי אני כן אצל רופא ילדים (היפ היפ, לא מתבגרים לעולם). ואני גם צריכה אישור מרופא, וההורים שלי, שעל כל פירור שאני לא אוכלת בטוחים שאני אנורקסית (ואני לא, כי אני לא, וכי הם חיים בסרט, כי שבוע אחד אמא קוראת לי פרה ויומיים אחרי זה נחרדת כי לא אכלתי 7 מנות ממה שהיא הכינה בשישי, ואני לא אנורקסית כי גם אם אני ארצה זה מעבר ליכולת שלי- אני אוהבת אוכל, למה לא לאכול אותו?), ועד שזה יתחיל. לא יודעת.

ואם היא לא תעזור לי? כי אני בכל זאת תחת משקל בריא, ככה זה נחשב, ולמרות שאני רוצה גם לרדת ל57-59 שזה גם בריא (כי לגובה שלי, 1.70, המשקל שלי יכול להיות בין 56-74 בערך), היא לא תתן לי? היא לא תעזור לי?

לא יודעת.

אבל אני ממש לא יודעת מה אני עושה עכשיו.

לשיעור סוציולוגיה היום הביאו לנו סטונדנטית שתעביר לנו שיעור אחד, ואני והילה סוף סוף הבנו מה זה לעזאזל התאוריה הפונקציונאלית המחורבנת הזו שכל הזמן מדברים עליה כל השנה (שזה בערך חצי בסיס לסוציולוגיה), מה שמוכיח כמה המורה האמיתית שלנו לסוציולוגיה (שישבה מאחורינו ודיברה כל השיעור עם הסטונדנטית השניה) גרועה. גם בין לבין צלצל הפלאפון של הסטונדנטית, ושמתי לב איך המורה האמיתית מהנהנת מאחורינו בגאווה על זה שיש לה ממשיכת דרך מן המניין.

אולי אני אתחיל לכתוב יומן? אמיתי כאילו. לקחת מחברת, וכל יום לשבת איזה רבע שעה ולהגיד לה הכל, את כל מה שעבר עלי היום, באמת. בלי פומביות, בלי צנזורה, בלי להציג אף אחד בפני אף אחד, בלי שקרים לבנים, בלי הצגות. וגם אם כואב לי וגם אם אני סובלת, זה לא התבכיינות כי זה לעצמי, ותכלס זה מה שנהיה ממני פה בזמן האחרון.

אבל אני פוחדת שמישהו ימצא אותו, כי מחברת, גם מוחבאת ונעולה, בחדר היא הרבה יותר נגישה מדף אינטרנט אחד מתוך מאה אלף או כמה שלעזאזל לא יהיו כאן.

וגם אז אני לא יודעת, כי יש דברים שאני לא אומרת בקול אפילו לעצמי.

היה לי יום נורא מוזר. לא טוב, לא רע, סתם, רנדומלי ומיותר.

אבל זה עדיף על השבוע האחרון.

גם קצת הרגשתי כמו אפי בנגטיב (בואו לא נפרט על זה)