אני פוגשת את דור צויגנבום בכרמלית. אני מאחרת למשפט, ובאה להתיישב בקרון התחתון, ומישהי עם אודם אדום ובוהק מסתובבת אליי ואומרת לי: סליחה, אנחנו מצלמים. רק אז אני שמה לב שהיא לובשת שמלת כלה וסוודר, וזה עדיין לא נראה ביזארי במציאות החיפאית שמוכרת לי מהשנתיים האחרונות. 

אני לא טובה עם אנשים. אני אף פעם לא מקשרת בין אישיות פנים ושם, תמיד שוכחת את אחד ממרכיבי הזהות (אם לא יותר, אם לא את כולם, ואז נשאר רק חיוך לא מחייב שזורקים למישהו וזורק לך במחשבות הרבה סימני שאלה). אני יודעת שהוא מפורסם, שראיתי אותו משחק איפשהו. ואז הוא מדבר ואני יודעת: ארל'ה. ארל'ה צדק. אני מסמסת למאיה שאני בכרמלית עם ג'וליאן שגרן (הוכחה ניצחת לתלישות הקיומית שאני חיה בה) היא מתרגשת אבל לא באותו האופן שאני חושבת שתתרגש. בכל זאת, 'בלוז' הוא אחד הסרטים הכי מצוטטים בחברות שלנו. רק אז אני מתחילה לחשוד שככל הנראה מדובר בשני אנשים נפרדים.

זה מדהים איך אנשים מזדקנים והקול שלהם נשאר אותו הדבר. הוא מדבר, שואל את הבמאי, שלא מבוגר ממני בהרבה - לעמוד פה טוב לך? ובראש שלי הוא ממשיך: אין מלחמות צודקות. לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב. מאחורי מה שמכונה גבול יש בני אדם - כמוני, כמוכם. 

אני תוהה אם הסרט רלוונטי היום. קצת כמו למצוא מכשיר טכנולוגי עתיק ולספר לצעירים ממך: כשאנחנו היינו צעירים, היה לנו אתוס רציני כאן.. אני תוהה איך הגענו ממצב שאנחנו צועקים ארל'ה צדק למצב שבו אנחנו כותבים כהנא צדק. אני יודעת שזה לא הדור שלי, נולדתי שנה אחרי שהסרט יצא, ובכל זאת, יש לי זכרונות מהתקופה שלפני רצח רבין, בית הספר ניסה להכין אותנו, ילדים שגדלו על אדמה משוגעת, להאמין שיום אחד יהיה שלום. כמה תלמידי יסודי גוזרים בשנים האחרונות יונים מבריסטול? לומדים לכתוב 'שלום' בעברית, אנגלית וערבית? כשאנחנו היינו ילדים מיכל ינאי שרה שלום, היא מילה שימושית, שלום. הפסטיגל האחרון היה על אייפון. ככל הנראה מילה שימושית יותר.

אני חושבת עוד כל מיני מחשבות. כמו כמה אני אוהבת את חיפה ותוהה אם להגיד לו משהו (ואם זה יהיה מביך כמו המפגש עם גרוסמן?). כל זה נמשך דקות ספורות בלבד כי מדובר בכרמלית (אף אחד לא שילם לי כדי לפרסם אותה. תעברו לגור בחיפה). כשאני יוצאת מהכרמלית הוא בדיוק עולה לדלת שאני יוצאת ממנה. אני מסתובבת ואומרת לו: בלוז לחופש הגדול אחד הסרטים האהובים עלי. הוא מגחך. גיחוך אמיתי של הפתעה, אבל כזה בלי חיוך. באמת, אני מוסיפה. בהצלחה שיהיה.