אחת הבעיות הגדולות שלי עם הפייסבוק, מלבד העובדה שהוא מצליח לשכנע אותי לחפש בו אחר חיים כל פעם מחדש, היא הקנאה. ככה זה ותמיד זה היה וכתבתי על זה מספיק: שעות של בהייה במסך, לבחון עוד תמונות של בחורות אלמוניות יותר או פחות ולקנא.

מצחיק איך הן מצחיקות לעבוד עלי כל פעם מחדש עם הקטע הזה, כאילו אני לא יודעת שכל האתר הזה מהונדס ומתוכנן עד אפס קצהו, כרטיס ביקור שהושקעה מאחוריו הרבה מחשבה. נכון, לא כל אחד מתייחס ככה לפייסבוק, אבל תסמכו עלי בקטע הזה - הבחורות האלו כן.

העניין שמה שמטריד באמת הוא לא הפייסבוק, הפייסבוק הוא רק כלי למסד את הקנאה. קנאה בבחורות שנדמה לי שיש להן את כל מה שלי אין. 

ופתאום הערב נשזרו שעות ארוכות של למידה במחשבות שלי וחשבתי: גם הביטוס הוא תוצאה של חיברות ולמידה. היום ששלפתי עוגיות מהתיק וכולם אמרו שהן טעימות נורא (והן באמת היו טעימות נורא) והיה ברור לכל הנוגעים בדבר מה גופמן היה אומר על זה, וחשבתי, זה נראה כ"כ טבעי והם לא יודעים שהכנתי את העוגיות כי ידעתי שאני צריכה להביא משהו למחר, ואת הלחץ אתמול סביבן, ושזה ממש לא לקח לי 2 דקות, ואת המטבח המלוכלך, ובכלל, את כל התבניות השרופות והקשות או סתם יותר מידי אפויות מהעבר. ומה שנראה כ"כ טבעי (גם יפה, גם אופה, גם יודעת את החומר) הוא לא.

ואולי גם הבנות האלו משקיעות שעות מול המראה, מי יודע.

מצד שני, אני באמת לא משקיעה שום מאמץ בלדעת את החומר. אני פשוט טובה בשטויות של למידה. גם כשאני לא מתאמצת.

(תגידי תודה? לא בהכרח. אם לא הייתי יודעת הייתי לומדת באמת. בסופו של דבר, יש הרבה אנשים בינוניים בעמדות מפתח והרבה אנשים מצוינים שממשיכים לחפש את עצמם עד הפנסיה. זו לא סתם קלישאה. אנשים בינוניים משקיעים באמת. יותר מהכל חשוב לי להביא פרנסה הביתה. משכורת ששמי כתוב עליה. לא, החלום שלי הוא ממש לא היום שבו אוכל לעזוב את העבודה ולעשות את מה שאני רוצה באמת כי העבודה של בעלי העתידי תאפשר לי [ולא לו] לעשות זאת. לא, זה לא החלום. החלום זה לא להתפשר בין מה שאני אוהבת לבין משכורת סבירה. תמיד הייתי בחורה של עבודה)