לכתוב ברקע שחור, להתייפח על מר גורלי, להתעייף, להתייאש, לבכות.

זו פשוט לא אני.

וגם אם כן, זה הזמן לשנות.

מישהו אמר לי היום שזה נורא עצוב שאתה מבין שאיזו תקופה אחת שעברת לא תחזור. או שהוא אמר משהו אחר, ואני זוכרת את מה שנגע בי, כי זה מה שאני עושה.

ואני מרגישה ככה פה.

הבלוג הזה זה אני, ילדה בת 15 וחצי שקצת פוחדת מהעולם, וקצת מאוכזבת וקצת בוכה וקצת אמיצה וקצת צוחקת וקצת מתייאשת וקצת מהכל, אבל בעיקר קצת.

בעיקר לא יודעת מה לעשות עם עצמה, בעיקר מפחדת שהיא לא יודעת להשתמש בחיים.

פעם לא פחדתי מהנקודה הזאת של 'מה יקרה אם מישהו יכנס ויראה', התגאיתי שזו אני. הייתי שקטה, הייתי רועשת, אבל בעיקר לא מובנת, אפילו חשבתי בחיוך על העובדה שמישהו יראה אותי איך שאני באמת, בצורה היחידה שאני יכולה לבטא את עצמי, במילים.

והיום זה לא ככה.

אני חיה בשגרה, בייאוש, אני גוררת את הימים כמו מסטיק שדרכת עליו לפני שבוע ואתה כבר התרגלת שאת רגל שמאל צריך למשוך קצת בהליכה, אני מסתכלת על החיים שלי כמו תוכנית שפעם נורא הצחיקה אותך, נגעה בך, ועכשיו אתה מתיישב יום אחרי יום מול המסך ומבין שכל פרק מבוסס על אותה בדיחה ממוחזרת אחת בשינוי דקורטיבי קל.

אני לא יודעת איפה אני, אני לא יודעת איך מטפלים בחיים שלי. אולי באמת הגיע הזמן לפסיכולוג, או למחברת פשוטה (שאתמול מצאתי אחת, קטנה ולא מושכת, אבל כבר מילאתי רק אתמול 16 עמודים).

אולי באמת הגיע להפסיק להתעסק בעצמי, להפסיק להתעסק במה שרע, במה שלא מסתדר, בייאוש, בנקודה הזאת.

אולי באמת הגיע הזמן להשקיע בתנועה, לגייס חניכים, להנהיג, לשנות.

אולי הגיע הזמן להסתכל על הטעויות בעבר ולקבל אותן, לקבל אותן באמת. שלא יצרבו בעור, אלא בתת מודע. לא לשבת מול המחשב ולבכות על מר גורלי, אלא להמשיך הלאה.

אז הכנסתי לטיוטאות את כל הימים מאז ה22 לאפריל בשנה שעברה, היום בו דיברתי עם אבי לראשונה, שזה היה החבר הראשון שלי, כי אני חושבת שזו באמת היתה 'תקופה חדשה' כמו שאמרתי, ואולי זו שקצת פוררה אותי מבפנים שעכשיו קשה לי ללכת על הרגליים מבלי לקרוס.

השארתי את העבר, כי זה העבר שלי, וזו אני, ואם אני לא מסוגלת לזרוק את השיניים שלי, שכלכך מגעילות ומרקיבות לפח, את זה גם לא. כי זה הכי אני. ולמרות שהיא לא תמיד היתה רכה ומעוטרת בפרחים מפסטל, אני לא אזרוק את הילדות שלי בחיים, את העבר שלי.

גם את ה9 חודשים האחרונים לא, אני פשוט מעדיפה להתמודד איתם בראש, מאחורי העיניים ולא מולם. לפחות לזמן הקרוב.

תודה לכל מי שהיה כאן ב26 החודשים האחרונים.

תודה לעדי שהיתה פה מאז שאני בערך זוכרת את הבלוג הזה (האמת, מאז אוגוסט 2003, אבל זכרון זה דבר סלקטיבי).

תודה למיכלי, שהיית הכי הכי בעולם.

תודה לצ'ולי ומאג'יסטוס (חבל שאני לא יכולה להגיד את השמות האמיתיים שלכם, אם מבורות או מנאמנות), שמסיבה לא מובנת השקיעו בי כלכלית. סליחה, המניה שלכם לא לא עובדת, היא פשוט בבניה פנימית עכשיו.

תודה לפיסטוק שהיית.. פיסטוק שכזה.

תודה לעמית ולנטע ולחן וכרמל ורותם ורון ואורית וענת ונועה ולכל מיני אנשים שאני לא יודעת את השם האמיתי שלהם, כמו קלבריאן ופייק וסקסיסיידי והליטאי ונושה וצ'אקה ואג וצ'יפ ואליס ויאקירה, ובעצם-עזבו, כל מיני אנשים שמגיבים בסוג של קביעות, או הגיבו, או היו שם בשבילי. אפילו לרון שאומנם הגיב רק לכמה פוסטים אובדניים משהו בזמן האחרון והראה לי כמה שאני מטומטמת. חפשו קטע במרץ, 'יומני היקר-'. זה מעביר את זה הכי טוב.

ותודה לכל המאה ומשהו (בלי צחוק) נרשמים בהתפקדות המפגרת הזאת, ותודה לכל מי שאי פעם אמר שהוא הזדהה איתי. זה חימם לי את הלב.

תודה לכל מי שציטט אותי, גם את מה שהיה ממש לא מצחיק.

ל24 המנויים, ל27 מקשרים.

תודה לכל מי שאני צריכה להגיד לו תודה.

הייתם אחלה, היה נהדר רוב הזמן.

נורא נהניתי. בכל זאת, דף אינטרנט (או כמה?) שהתעסקו רק בי למשך שנתיים, באמת עסקה נהדרת.

פשוט... לפעמים צריכים לצאת קצת. לפעמים צריך להסתכל על דברים לא רק מהעיניים שלך.

צריך ללמוד לרקוד, צריך ללמוד לחייך, להיות מאושרת, צריך להשתנות באמת, צריך לקבל.

לא יודעת אם אני אחזור לכאן, אולי כן ואולי לא. יכול להיות ששבוע מעכשיו אני כאן על הברכיים בוכה לעזרה, אבל אני אנסה שייקח לזה יותר.

נראה, מי יודע מה יקרה מחר?

לא חסמתי תגובות, אבל אני לא אקבל אותם לאימייל. מי שרוצה, מוזמן לכתוב לי. מי שלא, שיהיה לכם חיים טובים.

תנשמו מידי פעם, תקחו הפסקה כשהראש מתפוצץ. תאמינו. בעצמכם, בעולם, במה שיוצא.

אני אנסה לפחות.

רגשנית מתמיד,

מיכל.