אני אמורה ללמוד, אבל אף פעם לא הייתי טובה בזה. כלומר, למידה, למידה היא דבר נהדר, אני כ"כ אוהבת ללמוד דברים חדשים, להרגיש איך אני גדלה עם כל פרט חדש שאני מגלה על העולם. יש לי יכולות למידה מצוינות בהתחשב בעובדה שאת הכל אני רואה דרך משקפי האיי.די.אייץ'.די שלי. לחשוב שאני עובדת איפה שאני עובדת, שאני מסבירה על דברים שלפני שנתיים לא ידעתי מקיומם (לחץ אוויר? ברצינות?). אבל לשבת וללמוד, אף פעם לא הבנתי את זה. לצערי אני באמת חכמה ויוצאת מזה בסדר. אני יכולה להיות מעולה ואני רק בסדר. ואני בסדר עם זה.

(צרות של עשירים? לא נראה לי. אנחנו לא סתם פוגשים בינוניים בעמדות מפתח. בינוניים מצליחים יותר בחיים. אנשים מצוינים, הם תמיד משתעממים ומגיעים למקום שהוא בסדר)

(יש איזשהו ברוש, רחוק מהחלון שלי, שמתנדנד מאוד מצד לצד, מצייר על הים שמאחוריו. אני בוהה בו ומדמיינת אותו נופל באיטיות, מקווה לזה ומקווה שאף אחד לא יהיה שם, בואדי, מתחתיו).

אתמול בלילה סוף סוף מצאנו זמן וראינו סרט. אם אין לנו זמן לראות סרטים מתי נמצא זמן לדברים החשובים שכל הזמן נדחים? בכל מקרה, היה 12 בלילה, בדיוק באמצע של יומיים מוצלחים מאוד ('אין אוטו, אני בא אליך. מקלחת. סרט. קראמבל, והבוקר שאחרי'). קבענו אלף ואחד דברים לאחר צהריים זה, אבל רק הספקנו לישון ולעשות קניות ולהכין משהו עם תרד, וללקק את האצבעות. 

"אני לא מאמין שלא ראית UP" אמר לי הילד שלא ראה את אלאדין. לא זכורה לי הפעם האחרונה שכ"כ בכיתי מסרט. ועוד מסרט של דיסני. לא עברו 20 דקות ומצאתי את עצמי מתייפחת לשקע הכתף שלי. לא דמעות, מיררתי בבכי, עצרנו את הסרט ובכיתי ובכיתי ובכיתי. עוד לא עברו 20 דקות (מה הם חושבים לעצמם שם בפיקסאר? ילדים הצליחו להתמודד עם זה טוב? אני זוכרת כמה בכיתי כשמופסה מת, זה היה בקולנוע והייתי בת 4. אבל אולי אובדן של אב מוכר יותר לילדים מאובדן של איש אהוב. לא יודעת אם זה מה שמטריד אותם, בעצם).

כ"כ כיף להתאהב, והלב נפתח ומתרחב, והידיעה שהעולם הזה, רוב הדברים שאנו פוגשים בהם בחיינו הם סופיים, כולל אותנו. כל החומר, המוכר לנו, בעצם, יש לו סוף. כי אפשר לאהוב, ולפעמים באמת הדברים שהכי זוכרים הם הדברים הסתמיים, ופתאום יום אחד זה נגמר. מפסיקים לאהוב. או שאוהבים וזה קשה מידי. או שאוהבים אבל מישהו נעלם, מתרחק, מת, מתפוגג, והקשר נגמר באיבו. או שמצליחים לאהוב עד הרגע האחרון, ואני מכירה כמה זוגות כאלו, קשישים, שאוהבים כ"כ, אבל אנחנו חומרים נפרדים והולכים במהירויות שונות. ואז אפשר לחיות גם 30 שנה בגפך. ואם לא 30 אז 10. ואולי חמש. רק חמש שנים, כמו מיליון שנות אור של רגעים. זוכרת איפה הייתי לפני חמש שנים, איזו דרך עברתי, עם כמה אנשים שכבתי, על מה בכיתי ומה צחקתי, זה המון זמן. רק חמש שנים. גם שנה. לבד.

איך אפשר להתגורר בעולם הזה ולהיות מודעים לדרכו ולא לחיות בתחושת פחד מתמדת, תגידו לי. לפעמים אני מרגישה כ"כ גדושה באהבה שאני מפחדת ליפול בטעות ושהיא תשפך ותתפזר לי. אני מפחדת להתפוצץ מהפחד לאבד אותה.

"אתה חושב שאני טיפשה"

"ממש לא. גם אני תמיד בוכה ברגע הזה. אבל תמיד ראיתי את הסרט לבד, אז גם בכיתי לבד. כל חיי הייתי לבד."

להתכרבל עד שנהיה לאחד.