יום ההולדת שלו מתקרב ואיתו התאריך שבו השתחררתי מצה"ל. אני משוחררת כבר שנתיים וגם גרה בחיפה כבר שנתיים וגם לא לבד די הרבה זמן. וכבר 7 חודשים שלא גרה במגדל השן הבודד הזה ו5 חודשים איתו. והזמן עובר, כמו שהוא עובר מהצהריים יחד עם כל הדפים שאני לא מסכמת. ואני לא לומדת ואני קצת תוהה אם אני בכלל יכולה ללמוד. כ"כ קשה לסדר את כל הידע, כ"כ קל פשוט לקרוא ולהשאב.

אני רוצה לספר לכן (לכם?) קצת על מאור. אני חושבת שלא דיברתי עליו מספיק. רק על ההשלכות שלו על חיי וגם בקושי. אני חושבת שכשמו כן הוא, אור קטן שבחודשים האחרונים נכנס לחיי, אולי קצת לפני כן. בהתחלה זה היה ניצוץ, קשה לי לשים את האצבע. ואולי אני כן יכולה: ישבנו שנינו לבד, משני צידיו של שולחן גדול. אחת הפעמים הבודדות שהחדר הזה היה ריק. שאלתי על חברה שלך. סיפרת לי שמעולם לא היתה. וזה לא הסתדר לי, כי הייתי בטוחה מכל מיני דברים שאמרת, ואפילו דמיינתי אותה: קטנה כזאת, חצי יפה, פנים מנומשות. דמותך החלה לסתור את עצמך, כמו הגבות העבות שלך שמסוככות על העיניים, דבר המשותף לשנינו בעצם. ואני זוכרת שליטפתי את הגבות שלך ואמרתי לך שהן ממלאות אותי בבטחון, וענית לי שחיים שלמים אתה לא מרוצה מעצמך, אומר זה לא יפה וזה לא יפה ופתאום מישהי באה ואומרת לך דבר נפלא כזה, הגבות שלך, אלו שתמיד חשבת שהן יותר מידי, ממלאות אותה בבטחון. פתאום כל העולם מתהפך. 

אבל אני מדלגת קדימה. אני רוצה לדבר על אור. כי בשיחות הראשונות שלנו הרגשתי שאני מעמיקה בך, מטיילת בתוכך כמו עם נר בחדר חשוך. דבר שהיפך אותי מאוד בתקופה ההיא, כי מי אני שמחפשת אחר קרבתך, אשת איש, ישנה בלילות עם בחור אחר, פרינס צ'ארמינג כזה, אשכנזי על סוס לבן, שהבטיח לפתור את כל הבעיות שלי, ובכל זאת, אני מתהפכת בשנתי, כשהיא לא נודדת ממני, אני נרדמת באוטובוסים, אני בגעגועים תמידיים לבית, ופתאום מחשבות, הקנטות, חיוכים שנשארים ואני לא מצליחה לגרד ונר קטן שנדלק בתוכי וקורא לי להמשיך ולהעמיק בחשכה שלך.

בכיף.

מישהי אמרה לנו אתמול: אתם יודעים, עוד שראיתי אתכם ביחד מהקיץ ידעתי שיש בינכם משהו, ידעתי שאתם מתאימים.

מתאימים? מה פתאום מתאימים. הוא מסודר ואני הפוכה, הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון ואני יודעת לחשוב עליהם, הוא מוסיקאי ואני אקדמאית. אני מתחקה אחרי הבנת החברה האנושית והוא ביולוג. אני מצחיקה והיסטרית. הוא רהוט ושטותי. אני חרדתית, הוא דכאוני. אני גבוהה, הוא פחות (אבל יותר ממני). שנינו וכחנים רציניים. שנינו חייבים להיות צודקים. אם יהיו לנו ילדים הם יקללו כל גן שהעברנו להם. אני לא זוכרת אף תקופה בהיסטוריה האישית שלי שדומה לתקופה הזאת, כמה צחקתי בחודשים האחרונים, כמה נחשפתי, כמה אהבתי. אותו, את עצמי, לא זכור לי בן זוג שכ"כ קיבל אותי, שבאמת לא רצה לשנות אותי. אני מוארת בחודשים האחרונים, שמחה, קורנת. אוהבת. לא ככה דמיינתי - אהוב, קשר, חיים, עתיד - ובכל זאת. מה ידעתי. אף פעם לא הייתי טובה בלכוון את דרכי.

בכלל לא היינו ביחד אז, בקיץ. ממש לא היינו ביחד. רק שני אנשים שרצו זה בקרבתו של זו.

זה מה שתמיד היינו, הוא אומר לי אחרכך, ואני מקווה שתמיד נהיה: אלו שרוצים זו בקרבתו של זה.

יופי. אני שמחה. שמחה וחרדה.