ראינו איזה סרט וכל הקונפליקטים נפתרו וכולם היו שמחים וידעתי, זה אף פעם לא מבשר טובות, ובאמת אחרי שניה מכונית פגעה באחת הדמויות. ואז הבנתי למה אני לא יכולה להאמין לחיים כשהם טובים.

כי בסרטים ובסדרות ובכל הבידור הזה שאנחנו צורכים (כן, גבירותיי, גם ספרים) אף פעם לא טוב. לא טוב מוחלט. ואם טוב מידי זה מעורר גבה. ובעצם על זה כותבים סרטים, לא? את מי זה מעניין שטוב מידי, כשהמתח המיני נגמר. כשהכל טוב מסיימים את הסרט וגומרים עניין.

ולי, טוב לי איתך, טוב לי לגעת בך, אפילו סתם היד כל הזמן נשלחת ללטף איזה פיסה ממך: רגל או שיער או גבה או אפילו מקומות זניחים כמו האוזניים (ולא במקומות הרגישים), או סתם להתחכך בך, רגל לצד רגל מבלי שאף אחד לא רואה. אתה הבחור היחיד שאני ישנה מחובקת איתו, מי היה מאמין שאנשים עושים את זה ברצינות, לילה שלם. והחברים שלי אוהבים אותך והחברים שלך אוהבים אותי, אפילו מעיזים להגיד לי דברים כמו 'סתמי' כאילו הייתי שם תמיד.

מי יודע, אולי יכול להיות לנו טוב מבלי שתפגע באף אחד מאיתנו מכונית, יצמח בתוכנו סרטן או כל אחת מבשורות איוב. אולי נצליח לשרוד את כל תקופת הקשר בריאים ושלמים ורק זוטות כמו חוסר התאמה יפרידו ביננו? עם זה אני יכולה לחיות.

אי אפשר עם החרדה הזאת, בחיי.

(וזה מצחיק, כי לפני שבועיים כמעט נדרסתי)