| 1/2005
בירת השרון, הגרסא המלוכלכת.
בשעה 9ורבע (במקום ב8וחצי) יצאנו אני ומאיה לקניון השרון בנתניה, וחיכינו לרביד, שבגלל סיבות שאף אחד לא כלכך מודע אליהם, גרה בעיר האיכותית הזו באופן זמני.
נכנסנו לקניון, הסתובבנו קצת. אלוהים, המקום הזה כלכך השתנה ממה שאני זכרתי אותו. שיפצו שם, והכל נהיה זוהר ונוצץ, וזה קניון השרון לעזאזל גם המקום שפעם היה בו הד ממש כיפי עכשיו סתם מקום לחנויות.
אבל די התחילו לסגור שם, אז יצאנו החוצה והיא בדיוק באה. החלטנו לא לראות סרט בגלל שלא כלכך החלטנו על אחד, וגם מה, היו אמורים לקחת אותנו באחת, ואפשר לטייל קצת.
אז התחלנו ללכת, רביד רצתה להראות לנו את הרוסי הזה שגר מולה והיא כל הזמן מסתכלת עליו כשהוא בחלון, ועשינו את הדרך הצורה הכי מעוותת בעולם (הלכנו מהקניון לששת הימים דרך התחנה המרכזית, או משהו).
והיה כיף, וחבל שזה לא בדיוק אפשרי לצלם בלילה.
בכל מקרה, הגענו לבית שלה, טוב שהיא לא גרה על השוק, היה נורא מפחיד. החזקתי למאיה את היד.
גם בדרך שתי בנות אמרו "ציצים יפים" או משהו, והם כנראה התכוונו אליי, אבל נראה לי זה היה הפוך כי הייתי עם סוויטשירט של אבא שענק עלי ונראיתי סקסית בערך כמו טבון.
הרוסי לא היה בחלון, אז המשכנו קצת, ופתאום אני שמה לב שאני ברחוב מגוריי לשעבר. 'יוו!' צווחתי בהתרגשות, והתחלתי להראות להם כל מיני נקודות ציון.
"כאן גר חבר שלי מכיתה ג', כאן היה פיגוע שלוש פעמים, זה הבית הראשון שלי" וכו'.
(הקדמה קצרה: גרתי בכל החיים שלי ב4 דירות, 3 מהם היו באותו רחוב- הראשון, עד גיל שנה בערך, שהיה גם הבית של אמא שלי בנערותה, אחד מאז עד אמצע ד', שהיה בערך המרכז של השכונה שעשינו עם הבתים הסמוכים, והאחרון אצל סבא שלי לחצי שנה-שנה)
התפלאתי לראות איזה חורבה גרתי בה פעם, וגם את כל הבתים שזה נורא מגניב, כי אני הולכת שם ואני יודעת איך זה ממשיך וזו הרגשה.. נוסטלגית כזאת. אז מה שכל הבתים שם נראו אותו דבר.
"זה גן איתי!! אני זוכרת את זה!!" אני נעצרת ליד איזה גן "כל הזמן היו אומרים לי 'זה גן איתי ואיתי מת, בלה בלה".
אנחנו עוצרים. "נקרא על שם ברוך פלדמן", או משהו כזה. הם צוחקות עלי.
שניה אחרי זה אני מראה להם שלט ש"הגן הזה על שם איתי שנחטף בגיל 10".
"נקטף", הם מתקנות אותי, ואנחנו עוברות את הערסים (מה ערסים, גדלתי שם  ) וממשיכות.
ואנחנו גם מגיעות שתי צעדים אחרי זה לבית שלי, אלוהים איך הייתי מרוגשת. "או מיי גאד", אני מסננת. "זה כלכך.. מוזר. שמה גרתי, איפה שהאור, והנה הצמח המכוער הזה, הם לא הורידו אותו, וכאן נתנו לי גרעינים פעם ראשונה, ונחנקתי כי לא באמת ידעתי איך לפצח, וכאן ליאור נתקע בזכוכית ונשבר לו הראש ו.." הם כבר לא היו שם יותר. פשוט הלכו לי באמצע. חבל, רציתי לספר להם איפה החבר ההומו שלי מכיתה ב' נתן לי פעם ראשונה נשיקה במצח כדי שאני לא אספור אותו במחבואים.
שתי בתים אחרי זה, זה הבית של החברה הכי טובה שלי מאז. "אכפת לכם שאני שניה אכנס לבדוק?" כי זה בית של שני קומות, זה נראה בעצם קצת כמו קיבוץ. "כדי לראות אם הן עדיין גרות פה והכל."
היא ואמא שלה, אני גדלתי שם. אמא שלה הייתה כמו אמא שניה בשבילי, שם ישנתי פעם ראשונה.. זה מה זה היה נוסטלגי בשבילי.
בדקתי בשלט בפנים, והן עדיין גרות שם. בדירה שלהם, שפעם אחת אני ואחותי הלכנו ולא דפקתי ולא צלצלתי בפעמון רק צעקתי מי זה כמו ילדה מפגרת. כמה צחקתי אז. הן גרות שם, לעזאזל.
"אולי אני אכנס?"
"תכנסי", רביד מעודדת אותי. אני דופקת על הדלת. מאיה לא מאמינה שאני עושה את זה.
"תדפקי יותר חזק".
בפעם השלישית הבנתי שהם לא בבית
"אולי אני אשאיר להם פתק?"
"אולי לא?"
"אוף, זה כזה נוסטלגי, סתמו"
יצאנו מהשביל שמה, וישבנו קצת, עדיין דנות אם להשאיר להם פתק או לא. אל ראיתי אותה מכיתה ו', די. אישה אחת צועקת לנו מרחוק "בצל ירוק?"
"מה? אה, לא תודה"
היא מתקרבת. "ראיתם בצל ירוק?"
"אה, מה? חשבנו ששאלת אותנו אם אנחנו רוצות. יש לך אולי דף?"
"לא. יש לכם בצל ירוק?"
נחשוב על זה שוב.. לא נראה לי, לא, אין בצל ירוק.
"פשוט נפל לי בדרך. למה אתם צריכות דף?"
"את מבינה, החברה הכי טובה שלי מלפני 7 שנים גרה פה פעם ו-" אני פותחת, ומאיה ורביד דופקות את הראש איפשהו.
לא היה לה דף, או משהו להגיד, אבל היא אמרה שאם אני רוצה אני מוזמנת לדירה שלי ב47, לזרוק לה אבן לחלון, והיא תביא לנו מה שבא לנו.
היה מוזר קצת, אבל היי, נתניה.
המשכנו ללכת לכיוון הים, רביד השתגעה לגמרי ומאיה היתה בהתקף צחוק. שתי ילדות הסתכלו עלינו בתדהמה. נזכרתי שבשנטיפי אני ומאיה הלכנו והיא באה לתפוס לי את היד מתישהו ובמקום את היד שלי היא תפסה למישהו אחר את הארנק. הזכרתי גם לה, והיא נשכבה על הרצפה ברחוב ונקרעה מצחוק.
הלכנו לכיוון ניצה, אמרנו נסתובב שם קצת, בטיילת, נאכל משהו. רביד קראה למאיה שמנה, היא נכנסה לזה חזק באותו הערב, קראה לה שמנה, מפגרת, אבל יש לה עיניים כחולות אז זה בסדר. הלכנו מהר, זה היה נחמד, מאיה כל הזמן אמרה לנו לחכות כי היא לא נושמת שזה אומר ששיפרתי את הסיבולת לב ריאה בחד"כ, זה נחמד.
מאיה עברה ליד הבית של סבתא, נכנסנו לאיזה קיוסק כדי שמאיה תקנה לרביד סיגריות, לא הלך, אז היא קנתה מסטיקים. הלכנו על הטיילת שם ליד ניצה, ודי התחיל לשעמם. השעה היתה עשר וחצי.
"מה נעשה כאן עד אחת?"
"מה, את סובלת?"
"לא, סתם מעאפן"
הם התחילו לשחק שם באיזה מתקן משחקים מעוות כזה שרביד אמרה שאני צריכה לצלם שם סרט אימה לתינוקות, ומאיה אמרה שהיא לא מבינה איך שהיא היתה קטנה היא לא שמה לב לקלסטרופוביה.
הלכנו עוד, מניצה שם עד לכיכר העצמאות. בדרך ראינו בית מואר עם חלון מזכוכית ונורא התעצבנתי, מה, הם מתלהבים שיש להם כסף?
"זה מלון"
"אה".
בדוד המלך אמרנו 'די, אוכל!'. התחשק לי פיצה, או צ'יפס, או אנעארף מה. מאיה הצליחה לקנות לרביד סיגריות והיא היתה מאושרת.
נראה לי עשינו סיבוב שם, לא זוכרת איך, אמרתי "יאללה, חלאס, אני רעבה, בואו נכנס לאנשהו וזהו", אז נכנסנו למסעדה שכתוב עליה ברוסית, משהו, אלוהים יודע מה.
הבעלים של המסעדה נראה כמו במאפיה הרוסית, מן פליט ממורמר של הק.ג.ב. "שבו!" הוא הורה עלינו, ושלח למלצרית מבט שמשתמע רק לכיוון אחד- תביאי להם תפריטים.
"אני לא חושבת שזה כשר כאן.." מאיה אמרה. "לא, זה לא כשר, שרימפס".
מסתבר שהיא בחיים לא אכלה במקום לא כשר, כי אמא שלה די שומרת והכל. לא היה לנו נעים סתם לצאת, אפילו שהמקום היה כזה מפחיד- על הקיר היו חתימות של כוכבים רוסיים מזדקנים, ואקווריום עם דגים מכוערים. מאיה הזמינה "סיידר חם", וקיבלה פחית שפשוט הוציאו אותה מהארגז. היה נורא מפחיד ומגעיל שם, וממש לא נעים.
אני מסתכלת בחלון. עוברת מישהי שמזכירה אחת מהכיתה שלי. בעצם..
אני מסתכלת עליה, והיא נעצרת, וואלה זו היא. עושה לי שלום מעורב ב'מה לעזאזל אתם עושות שם, בפנים?'. רביד בורחת אליה החוצה, אנחנו משלמות חשבון (10 שקל לפחית מיץ תפוחים, ועוד השארנו טיפ), ובורחות גם.
ילדה נורא נחמדה, מסתבר שהיא גם אמרה לרביד "רוצה שאני אבריח אתכם משם או משהו?". דיברתי איתה על הבגרות, כל מה שהיה לי באמצע והכל, והמשכנו. אני ורביד היינו עדיין רעבות, אז נכנסנו ליטבתה, אולי יהיה שם פיצה.
בסוף הזמנו צ'יפס (עם רוטב האיים, כי לא היה קטשופ) וסופלה. רביד כל הזמן ניסתה להתחבא כי מסתבר שהיא מכרה למלצרית אוכל לפני כמה ימים ושפכה עליה רוטב סיני.
("איזה גלידה אתם רוצים, וניל, שוקולד, או מקופלת?"
"מקופלת?!" אני מתפלאת. יש גלידה מקופלת? הבורות.
"אוקיי, אז מקופלת" אמרה המלצרית והלכה, ומאיה שוב נקרעה מצחוק)
היה נורא טעים, בחלון מאיה ראתה מישהו נופל מעל עציץ, גם זה הצחיק אותה. והיא גם נדלקה שם על איזה רוסי אחד, בלונדיני שבסוף הסתבר שמכוער.
"מה, הוא נראה הומו לגמרי"
"את הומו!!"
היה קר נורא, נכנסנו לאיזה סמטה בין יטבתה למסעדה הרוסית. אני שמתי סוודר, הם פתחו נרגילה.
"וואו, היא יפהפיה. איך קוראים לה?"
"אין לה שם"
"תקראי לה דימה" הצעתי. תודו שאף פעם לא פגשתם נרגילה בשם דימה.
בכל מקרה, מאיה קראה לגרוסמן, היינו שם עוד איזה חצי שעה (הם עישנו נרגילה ואני ניסיתי להרדם על עצמי בצד השני של הקיר).
חתול אחד רדף אחרינו, ואז רביד רדפה אחריו. לא בדיוק זוכרת מה היה שם.
היה משעשע קצת.
חזרתי באחת וחצי.
נתניה זה דווקא נחמד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
