איך עוברים החודשים ואני לא כותבת כלום. איך עוד שנה או חמש שארצה להזכר בתקופה הזאת ולהבין כמה גדלתי והתבגרתי לא יהיה לי איפה לפתוח ולקרוא. מה? בטוויטר? מה ישאר מהטוויטר?

אז קיבלתי העלאה. השבוע. 12 אחוז (שאמא אמרה לי שזה לא רע בכלל). על ותק ותרומה. ובכלל לא ביקשתי. כלומר: חשבתי, הרהרתי, דנתי בזה עם עצמי כמה פעמים לפני השינה, חלמתי בהקיץ שיחות תוכחה, אבל בפועל אפילו לא הייתי קרובה לזה. חשבתי: יש אנשים שיותר מגיע להם ממני. ואז, דווקא ברגע הספונטני עם הבוסית שלי, שכל מיני מחשבות עמדו לי על קצה הלשון ואני עוד תהיתי איך לסדר אותם בצורה קוהרנטית היא אומרת לי: תגידי, את התלוש האחרון, בדקת כבר?

מה עוד?

אנחנו עוברים לגור ביחד. מקווה שזה לא תחילתו של הסוף.

לא שזה נראה שזה הסוף. נראה שכבר 8 חודשים אנחנו רק צוחקים ועורגים.

(אתה האדם שראשון שכל שינה איתו היא בחיבוק. בכלל לא ידעתי שזה מה שאני רוצה)

ואני ממשיכה לרזות ולהזות ולסנכרן בדיקות ולהחליף כדורים ומקבלת עוד ועוד תשובות שליליות (זה אמור להרגיע אותי שהגוף שלי פונה נגדי ואף אחד לא יודע למה?). ועוד חודש, אני מקווה, אני אוכל להגיד יותר.

ובינתיים תפסה אותי דלקת גרון, מזכירה לי איך זה לאנשים רגילים, שמידי פעם נופלים למשכב, איך הם מגדירים את המושג בריאות. כי אני, קמה כל בוקר ולומדת ומתזזת במטבח ויוצרת כל מיני יצירות, אכילות יותר ופחות, ומחייכת ומתלבשת ועובדת ומצחיקה, ולא, אני לא בריאה.

מעניין אם אני חיה את הבינוניות. ואולי זה לא כזה נורא.