וביום שבת בערב, אחרי שבוע של חולי וסופ"ש של עצבים ויום של לימודים (בשבת) אני נשכבת על המיטה בחדר ומתחילה לבכות. בכי של זעם, בלבול, כעס על עצמי, פחד, דברים שקשורים למציאות שאני חיה בה ודברים שאין להם שם.

ואחרי שרטנתי ובכיתי וקרסתי בהרבה מאוד דרכים שטפתי פנים וקמתי והלכתי.

ויש כל מיני דברים שאני צריכה לעשות בקרוב על מנת לטפל בעצמי. כי העובדה שאני אוהבת ונאהבת משפרת את חיי לאין ערוך, אך איננה יכולה לתקן לי אותם. היא המשקפיים הורודות שלי (מי היה מאמין, אני, אופטימית) אבל יש כמה דברים רקובים בחיי כרגע ואני חייבת לתקן אותם, או לתת להם מענה.

שלל דברים. מטרות גדולות שכוללות בתוכן תוכניות על (איך לכבוש את מקום עבודתך/ לימודיך ב10 שלבים פשוטים) אך גם מטרות קטנות כמו: להפסיק להיות כפופה. ליטרלי. גם עכשיו, אני משתבללת לעצמי. שבי ישר.

תזונה. בטן. לחזור לנהוג. ללמוד לישון.

וגם לכתוב. אבל לא כאן. אני לא כותבת פה יותר כי הפלטפורמה הזאת, ישראבלוג, לא משהו שאני מתחברת אליו. ויותר מזה - קשה לי להגדיר את עצמי עכשיו מעל תל החורבות הזה שהוא התבגרותי. 

כלומר - לפתוח בלוג. אני צריכה לפתוח בלוג.