שכחתי לזכור כמה זה לא קל

עריכה: היה לי רגע של אושר אתמול. בתוך תקופה ארוכה של להיות טובה בצורה סבירה בכל דבר שאני עושה החלטתי לברור את חיי ואת הדברים שמרכיבים אותם ולהחליט מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. כי נכון שכבר שנים שאני מאוד אוהבת להתהדר בפוזה של 'אני עושה הכל ומצליחה יפה יחסית', נורא מחמיא לי. אז אני סטודנטית בתוכנית מצטיינים (וציוניי סבירים ואף מרצה לא זוכר אותי לטובה) ועובדת תוך כדי התואר (אחרי שנתיים וחצי בעבודה ועדיין לא סומכים עלי מספיק בשביל כלום) ולא קונה אוכל בחוץ (תמיד מבשלת, לא תמיד טעים) ואני גם רזה ויפה (אבל עדיין לא עשיתי חשבון נפש אמיתי לגבי האוכל שאני אוכלת וגם פניי תמיד זועפות) ואין לי חיי חברה כי לי יש זמן (ואומץ לפתוח בשיחה עם זרים מוכרים).

ובתוך כל ההווה המטורף הזה שאני מאוד אוהבת להשוויץ איתו אני אף פעם לא מוצאת זמן לחשוב קדימה על העתיד. מה יהיה בעתיד? לא מצליחה לחשוב על שום דרך הגיונית ובטוחה בסופה אמצא בטחון כלכלי/ תעסוקתי. וכן, זה חשוב. ואני אפילו לא יכולה לסמוך על עצמי כי אני מכירה את עצמי, אני לא כזאת חיננית.

ואז עשיתי כל מיני החלטות, למשל להיות מצוינת באמת בתחום אחד גם אם זה על חשבון תחום אחר. בחרתי בלימודים ובמשך שבוע חייתי את הבחירה הזאת. זה לא נשמע כ"כ מרשים לוותר על יום עבודה וללמוד למבחן, אבל כל יום כזה עולה לי 200 שקל. עשיתי בחירה קצת טיפשית ומסוכנת לגשת למועד ב' למבחן שקיבלתי בו במועד א' ציון סביר. בסוף הצלחתי לשפר משמעותית אבל 10 הנקודות האלו עלו לי 400 שקל - שני ימי עבודה. לא מובן מאליו. קצת מוזר לחשוב על זה ככה.

אז ברגע אחד פתאום רגע של אושר. הצלחתי לשפר את הציון. למרות שכולם אמרו שאני סתומה שאני ניגשת - הצלחתי. והכל בזכות ויתורים.

ובערב, מאור נכנס הביתה ומוצא אותי עצובה. איך את עצובה אחרי ההישג המרשים הזה? רק חבל שבין רגע האושר לבין סוף היום עברו כמה שעות של עבודה מיותרת ומתישה (כל עוד אני מזיעה למחייתי זה מיותר) וכעס על אנשים סביבי וכעס על ניהול הרושם הכושל שלי ועל עצמי שאני כזאת אני, ועליה הביתה, וגלידה מול המחשב ופייסבוק וסתם ולא דברים חשובים וכאב בטן מכל מוצרי החלב ומחשבה על כך שכל המחשבות הקטנוניות על החיים הטיפשיים שלי הם רק חלק מעולם מחורבן שאני ממפה כל הזמן אך לא אצליח לשנות.

ואחר כך הלילה מגיע וכל אחד מאיתנו מתמודד איתו אחרת ואנחנו רבים על המאוורר והשמיכה והזווית שבה החלון יהיה פתוח ושעות השינה, ועם הגב אליו אני חושבת - שכחתי כמה קשה לשלב חיים של שניים וכמה זמן לוקח עד שהם הופכים לאחד, ובתוך כל התהיות האלו אני מצמידה את הרגל שלי לשלו, טיפה, להזכיר לשנינו שאפשר לקיים מגע גם אם כל העולם מיוזע ובלתי נסבל.